הכלכלה הבריטית ידעה ימים טובים יותר והראשונים שמשלמים את המחיר הם השכבות החלשות. כדי למנוע את המשך ההתדרדרות הכלכלית, הכריז ראש הממשלה גורדון בראון ב-2010 על תוכנית צנע בהיקף העצום של כ-80 מיליארד ליש"ט בתקציבי הממשלה, הרשויות המקומיות, הרווחה, החינוך והשירותים הציבוריים נותנת את אותותיה ברחבי הממלכה, במיוחד בקרב המעמד הנמוך.

לפי מחקר של האופוזיציה לממשלתו של בראון, מאז פריצת המשבר הכלכלי ב-2008, פרויקטים לשיקום שכונות הוקפאו וכתוצאה מכך עשרות אלפי בעלי בתים בשכונות העניות במדינה כלואים בשכונות חצי נטושות. הקיצוץ בהשקעות מצד הסקטור הציבורי והסקטור הפרטי הותיר בעלי בתים אומללים רבים בשכונות שאינן ראויות לחיי אדם. לדוגמה, זניחת תוכנית לפיתוחם של מאות בתים בצמוד לאצטדיון ליברפול הותירה בתים רבים המיועדים להריסה עומדים על תילם.

רוס גרובס, אשר מתגוררת בעיר אנפילד ב-30 השנים האחרונות השקיעה עשרות אלפי ליש"ט בשיפוץ ביתה, זאת למרות שבכל הבתים סביבה שורצים עכברושים וריח הפרשותיהם ממלא את האוויר. "אנשים מרגישים שנזנחו על ידי הממשלה, אני ממש מדוכאת, המעטים שממשיכים להתגורר כאן פונים לטיפול נפשי כי הם חרדים לקראת העתיד. עכברושים פלשו לבית שלי, אני לוקחת תרופות נגד דיכאון כי קשה להתעורר כאן כל בוקר ולראות את הזוהמה וההזנחה מסביב."

"להחלטה להפסיק את הסיוע הכספי באופן מיידי הייתה השפעה אקוטית", נכתב בדו"ח. "רבים מאלו שנותרו בשכונות הם זקנים ומקרב אוכלוסיות רגישות ללא אלטרנטיבות מגורים אחרות. הממשלה מתמקדת באופן אובססיבי בצמיחה הכלכלית, אך כלל לא מתייחסת לאזורים שסובלים מכשלי השוק. הממשלה חייבת לעזור לאוכלוסיות הללו ולעשות סדר בהריסות."