שמעתי השבוע את אלן גרינספאן - יו"ר הבנק המרכזי של ארה"ב נואם - או כמו שהאמריקנים קוראים לזה, "מעיד" בפני הסנאט. הדברים שלו הדהדו בין ארבעת קירות חדר העבודה שלי בשעת לילה מאוחרת, אך אפילו אדם מנומנם - כמו שהייתי באותה שעה, לא יתבלבל כשישמע דברים קשים כאלה, כמו שאמר גרינספאן לנציגי העם האמריקני.

נגיד הבנק המרכזי האמריקני סבור - ואני מנסח זאת קרוב מאוד למקור: כי בתוך שש שנים (6!) בלבד - צפויה אמריקה לאחד מהמשברים הכלכליים החומרים בתולדותיה. בדרך כלל, כשאומרים למשהו שהוא לפני משבר, מתכוונים לומר לו בין הדברים, כי עליו לעשות משהו בנדון, כדי להבטיח שהנבואה הזו לא תתממש. אך גרינספאן אפילו לא טרח. שכן, כלכלן מהיר הבנה ומתוחכם כמותו יודע, כי גם אם יעמוד על הראש באמצע אולם המליאה של הסנאט - ויצרח בקולי קולות: "אסון אסון", זה לא יעזור לו.

אז נחזור לעצם עניין ההופעה של אלן גריספאן השבוע. יו"ר הפד (הפדראל ריזרב - אם עוד לא נתקלתם בשם המלא) אמר השבוע שבעוד 6 שנים יגיעו המבוגרים מבני דור "הבייבי בום" - ילידי מלחמת העולם השנייה שמהווים כיום את הגב המהותי היותר עליו נשען המשק האמריקני - לגיל הפנסיה.

המשמעות - אומר גרינספאן באחת מההתנבאויות העצובות ביותר שנשמעו מעל במה כלכלית כלשהי בעולם בשנים האחרונות, היא שהביטוח הלאומי האמריקני יעמוד בתוך שנים בודדות בפני קריסה - ויחד עימו המשק האמריקני כולו. גרינספאן לא צעק, כאמור, ולא רקע ברגליו. הוא עמד שם בשקט הפסטוראלי של הופעה ציבורית מול קהל שבוי, שקט - ואמר להם שהם עומדים בפני קטסטרופה כלכלית. חד וחלק.

ישבתי בחדר העבודה השקט שלי. חוץ מתינוק בודד שבכה אל תוך הלילה באחד הביניינים הסמוכים, לא נשמע שום קול. כאילו העולם כולו מסכים אם הדברים שעדיין היו תלויים באוויר החדר. מבועת, ישבתי לקרוא דברים שכתבתי כאן לפני יותר משנה וחצי. אז עלתה לראשונה הצעה של גופי כלכלה שונים בישראל - ללכת לחקיקה שתסדיר אחת ולתמיד את נושא הפנסיה בישראל. מאז, אתם יודעים - המון מים, יין ודם נשפכו פה, אך ה'ספין' התקשורתי הגדול שביצעה ממשלת ישראל ? אשר הציג אותה כמי שניהלה פה מאבק עבור האדם העובד במגזר הפרטי - נראה אחרי הנאום של גרינספאן מגוחך.

אני שוב כותב כאן שחור על גבי צג - נושא הפנסיה הממלכתית צריך להפוך לאחד מהנושאים שיובילו את הממשל הישראלי בעשור הקרוב יותר מכל. ראשוני דור ה'בייבי בומרס' הישראלי, זה של ההורים שלי - כלומר ילידי 48' וצפונה, יצאו גם הם (יחד עם במקבילים האמריקנים) לפנסיה ב-2011. החלק המשמח הוא, כי עיקר הדור הזה חסך חסכונות פנסיוניים כלשהם - כי כך היה מקובל בשנות ה-60 וה-70 כשהם הגיעו אל שוק העבודה.

סוד גלוי הוא, כי בדור שלי - בני ה-25-40 של היום המצב שונה לחלוטין. וגרוע מכך, לא רק שלאחוז עצום מאיתנו אין כל ביטוח פנסיוני - הרי שהחברה בה אנו חיים כלל איננה מעודדת אותנו לחסוך. אנחנו דור של מאבק יומיומי בקבוצת נושים הולכת וגדלה - הבנק למשכנתאות עושה בנו ככל העולה על רוחו, ואיתו מס ההכנסה, הרשויות המקומיות (שמזמן עברו את גבול הטעם הטוב) ועוד ועוד. אך את זה עוברים גם המבוגרים מאיתנו. ההבדל הוא ? שבתחילת שנות ה-90 החלה פה להשתרש הרגשה במשק - כי מת עניין המחויבות של המעביד לעתידו של העובד.

הכל התחיל מזה שנבנתה פה שיטת העסקה - בה מקבל העובד "תנאים סוציאליים" לאחר תקופת עבודה של כמה חודשים ובמקומות קיצוניים יותר - כמה שנים. בהמשך, את זה כולכם יודעים - החלו רבים מהמעסיקים לעשות לעצמם הרגל, להחליף עובדים בכל פעם שעוברת אותה תקופת "היכרות" עם העובד. ובקיצור - השאירו רבים מבני דורי לאורך העשור האחרון (רבע מתקופת החיסכון הפנסיוני של חייהם) ללא קופת מזומנים שתאפשר להם להזדקן בכבוד.

כל "הרפורמה" הזו אשר ביצעה הממשלה הנוכחית תחת שרביטו של שר האוצר נתניהו, בעניין קרנות הפנסיה בחצי השנה האחרונה, נראית לאחד העם - כלא יותר ממשחק פיננסי. גם אם בחלקם אכן עשו "המשחקים" הללו טוב לחוסכים לפנסיה, הרי שבשורה תחתונה - אנחנו רצים ריצת אמוק לעבר משבר דומה לזה שצופה השבוע גרינספאן.

יו"ר הבנק הפדראלי של ארה"ב לא ממש נתן השבוע תשובה לשאלה - האם הוא חושב שיש דרך לטפל במשבר הצפוי? "אמריקה איז דיפיקלט", אמר אלן - "דיפילקט טו פריויו" - ליהג גרינספאן. או במילים פשוטות: "אמריקה קשה, קשה לחיזוי". ואני אומר - דווקא אצלנו, יש מקום ויש דרך פשוטה ומהירה לייצר רשת ביטחון אמיתית לדור שלי. קוראים לה כאמור - פנסיה ממלכתית. נכון - יש עוד שלושה עשורים עד שנצא לפנסיה, אך הדרך למנוע אסון כלכלי בישראל - הוא לעשות את זה עכשיו. כי במונחים מאקרו כלכליים, 30 שנה זה מעבר לפינה.