גבר טען שבת זוגו הטעתה אותו בטענת היריון מזויפת כדי לגרום לו לחתום על הסכם שמעניק לה מחצית מדירתו. בית המשפט בחן את הראיות, וקבע שהגרסה שלו לא נכונה. השופט קבע בהכרעתו כי, "עשית את זה בלב שלם"
בני זוג לשעבר, שנישאו ב-2016 והתגרשו ב-2023, ניהלו עד לאחרונה מאבק סביב הבית שבו חיו וגידלו את בנם המשותף הקטן. מכירת בית הוריה, הניבה לאשה ירושה של 1.55 מיליון שקל. על רקע המצב הרעוע של הזוגיות, היא ביקשה לרכוש לה ולבנה דירה שתהיה שלה בלבד, כאמצעי
להבטחת עתידה הכלכלי. האיש ביקש להצטרף לעסקה, והיא ניאותה, בכפוף לכך שייחתם הסכם ממון ברור שיבטיח שהדירה לא תהפוך לנכס משותף
השופטת: "האיש עשה ככל העולה על רוחו בכספים המשותפים, ללא ידיעתה או הסכמתה של האישה. נראה כי הוא ניצל את האמון המוחלט שנתנה בו האישה, תוך ניצול מוגבלותה"
בני זוג חתמו על הסכם ממון בעת שהיו ידועים בציבור, ב-2004. כעבור יותר משנתיים הם התחתנו - עבור הגבר היה מדובר בנישואים שניים, כשמהראשונים היו לו שני ילדים. כעבור כמה שנים התגרשו השניים, והתגלה כי הסכם הממון תקף מבחינת בית המשפט רק לתקופת היותם ידועים
בציבור. הגבר ערער על כך, וטען כי רצה בהסכם ממון מלא מראש, בגלל שהוא היה גרוש עם רכוש וילדים
20 שנה אחרי שנחתם ההסכם, טענה האשה: "לא היה לי עורך דין משלי. לא קיבלתי הסבר. לא העתק. לא כלום. הוא פשוט ביקש שאחתום". מנגד, השופטת קבעה כי עצם העובדה שהתובעת לא ביקשה עותק של ההסכם ולא פנתה לייעוץ משפטי, לא יכולה לשמש בסיס לביטול הסכם שנערך כדין
האישה טענה כי בעלה לשעבר, הנתבע, הציג בפניה מצגי שווא באשר לתוכנו של ההסכם, וכי לא היתה מודעת להשלכות המשפטיות שלו. לטענתה, בעת חתימתה על ההסכם היא היתה במצב נפשי קשה בשל משבר הנישואים - מה שמנע ממנה להבין לעומק את תנאי ההסכם. השופטת קבעה כי האשה לא
הצליחה להוכיח שהופעלה עליה כפייה או השפעה בלתי הוגנת בעת חתימת ההסכם
בית המשפט לענייני משפחה בחיפה קבע כי סעיף בהסכם ממון, שחייב גבר לשלם לאשתו מזונות חודשיים ללא הגבלת זמן, בטל מכיוון שמדובר בעושק וחוסר תום לב. הגבר החל לשלם את דמי המזונות אחרי הגירושים כפי שנקבע בהסכם, אך עם הזמן, כשהבחין שהאשה לא עושה מאמצים להשתלב
בשוק העבודה ואינה שואפת להגיע לעצמאות כלכלית, החל להרגיש כי מדובר בניצול לרעה של ההסכם
שתי נשים חיו בזוגיות במשך כארבע שנים, גידלו יחד שני ילדים משותפים, ורכשו דירה משותפת. ההון העצמי שהביאה כל אחת לרכישה היה שונה: אחת השקיעה 910 אלף שקל ואילו השנייה תרמה 200 אלף שקל. את המשכנתא הן שילמו בחלקים שווים. בהתאם לכך, הדירה נרשמה כך שהראשונה
החזיקה ב-64% מהזכויות והשנייה ב-36%. לאחר פרידתן טענה הראשונה כי נפלה טעות ברישום הזכויות - לרעתה
כחודש בלבד לאחר שנישאו, הלך הבעל לעולמו בפתאומיות. עם מותו, פנתה האשה לבית המשפט לענייני משפחה בבקשה לאכוף את ההסכם ולהעביר את הדירה לרשותה, בהתאם למה שנקבע במסמך. בית המשפט לענייני משפחה קיבל את עמדתה, אך בית המשפט המחוזי הפך את ההחלטה וקבע כי הסכם
ממון אינו יכול להוות תחליף לצוואה
ההסכם שעליו חתמו השניים לא אושר על ידי נוטריון כנדרש, ולכן בית המשפט לא הכיר בו. השופט קבע כי הרכוש שנצבר, שכולל חברות נדל"ן ומניות בשווי מאות מיליוני שקלים - היה תולדה של שיתוף פעולה בפועל בין בני הזוג, ולכן הוא הורה על חלוקה שוויונית שלו
בית המשפט המחוזי בלוד קבע כי בני זוג שחתמו על הסכם שכזה, צריכים לעשות מחדש גם לאחר שיתחתנו, אם וכאשר. השופטים הבהירו להם כי "הסכם ממון אינו יכול להיות מאושר רק על פי רצון הצדדים, אלא עליו לעמוד בתנאי החוק"
הבעל ניצל את אשתו העיוורת והבריח ממנה כספים - האישה פנתה לבית המשפט; מה קבעה השופטת?