חלוקת רכוש

שתי נשים חיו בזוגיות במשך כארבע שנים, גידלו יחד שני ילדים משותפים, ורכשו דירה משותפת. ההון העצמי שהביאה כל אחת לרכישה היה שונה: אחת השקיעה 910 אלף שקל ואילו השנייה תרמה 200 אלף שקל. את המשכנתא הן שילמו בחלקים שווים. בהתאם לכך, הדירה נרשמה כך שהראשונה החזיקה ב-64% מהזכויות והשנייה ב-36%. לאחר פרידתן טענה הראשונה כי נפלה טעות ברישום הזכויות - לרעתה

במסגרת הסכם הגירושים, נקבע כי האשה תקבל מחצית מהזכויות בנכס. עם זאת, בין הצדדים לא היתה הסכמה לגבי האופן שבו יחושב שווי הנכס. האשה טענה כי יש לחשב אותו לפי ערכו ביום מתן פסק הדין, בעוד שבעלה לשעבר טען כי יש לחשב את שווי הנכס לפי ערכו ביום הגירושים. לאורך

השנים עלה ערך הנכס באופן משמעותי. האשה טענה כי עליית הערך צריכה להתחלק בין הצדדים, בעוד שבעלה לשעבר טען כי היא שייכת לו בלבד

ואם זה לא מספיק - הבית שבו גרו השניים, שהיה רשום על שם הבעל, יחולק בשווה ביניהם, כך שהגבר יצא בלי כלום, אף שתבע לקבל תמורה עבור הנכסים אשתו לשעבר. לדבקרי השופטת, כשהנכס רשום על שם אחד מבני הזוג בלבד, נדרשת ראיה ברורה לכך שהיתה כוונה לשתף את בן הזוג השני בזכויות בו - ובמקרה הזה לא הוצגה לה ראיה שכזו

בצוואה המקורית נקבע כי עם מותו של אחד מבני הזוג, יעבור עיזבונו בשלמותו לשני, ולאחר פטירת שניהם יתחלק העיזבון בין חמשת ילדיהם בחלקים שנקבעו מראש. לאחר פטירת הבעל, ערכה האשה צוואה חדשה, שבה שינתה את החלוקה שנקבעה בצוואה ההדדית, כך שאחד מבניה יקבל את כל

עיזבונה, בנימוק שהוא טיפל בה יותר מאחיו

ההסכם שעליו חתמו השניים לא אושר על ידי נוטריון כנדרש, ולכן בית המשפט לא הכיר בו. השופט קבע כי הרכוש שנצבר, שכולל חברות נדל"ן ומניות בשווי מאות מיליוני שקלים - היה תולדה של שיתוף פעולה בפועל בין בני הזוג, ולכן הוא הורה על חלוקה שוויונית שלו