חלוקת רכוש

אשה טענה כי חתמה על הסכם גירושים שמנשל אותה מדירת המגורים והרכב תחת לחץ, איומים ומניפולציות מצד בעלה לשעבר. השופטת לירון זרבל-קדשאי דחתה את התביעה לאחר שקבעה כי לא הובאו ראיות משכנעות לכפייה או לעושק, וכי ההסכם נחתם לאחר משא ומתן, הוחלפו טיוטות ואושר פעמיים בבית המשפט. נקבע כי מתחים ולחצים הם חלק בלתי נפרד מהליך פרידה, ואין בהם כשלעצמם כדי לבטל הסכם שקיבל תוקף של פסק דין

כמה שנים אחרי הדיון על הסכם הגירושים חזרה האשה לבית הדין - הפעם עם בקשה לבטל את ההסכם שעליו חתמה. היא טענה שנעשקה, שהוטעתה, שלא הבינה את משמעות ההסכם ושחתמה עליו תחת לחץ נפשי. הסעיף העיקרי שעמד במוקד המחלוקת נגע כאמור לזכותו של הבעל לרכוש את הדירה המשותפת במחיר שייקבע לפי שמאות במימוש מהיר. לדברי האשה, הסעיף פוגע בזכויותיה באופן חמור

אחרי שנים של דיונים, הגיע באחרונה המקרה המסקרן להכרעה, שכעל הכף עמדו עשרות מיליוני דולרים. פסק הדין שפורסם חושף כיצד נבנתה התוכנית הסבוכה - נאמנויות זרות באיים הקריביים, חברות מדף באירופה, חשבונות בנק בשווייץ ובגרנזי, ומסמכים רבים עליהם חתומים בני הזוג, לא פעם תוך טענות מצד האשה כי כלל לא הבינה את משמעותם. במהלך עדותו, התברר כי האיש שיקר בנוגע לשאלות מהותיות

לפי הפסיקה החשובה, כשבן זוג שותף פעיל ומשמעותי בהשבחת נכס שהוענק במתנה לבן זוגו, יש לראות בנכס כולו, לרבות מרכיביו המקוריים, ככזה הנתון לשיתוף. בכך, נשברה אחת מן ההבחנות הדקות אך הדרמטיות שהתקיימו עד כה בדיני המשפחה. "העובדה שהתוצר המושבח הורתו במתנה, אינה מלמדת כשלעצמה על היעדר כוונת שיתוף ברכיב שניתן במתנה", נכתב בפסק הדין

בני זוג לשעבר, שנישאו ב-2016 והתגרשו ב-2023, ניהלו עד לאחרונה מאבק סביב הבית שבו חיו וגידלו את בנם המשותף הקטן. מכירת בית הוריה, הניבה לאשה ירושה של 1.55 מיליון שקל. על רקע המצב הרעוע של הזוגיות, היא ביקשה לרכוש לה ולבנה דירה שתהיה שלה בלבד, כאמצעי להבטחת עתידה הכלכלי. האיש ביקש להצטרף לעסקה, והיא ניאותה, בכפוף לכך שייחתם הסכם ממון ברור שיבטיח שהדירה לא תהפוך לנכס משותף

התובעת והנתבע ניהלו משק בית משותף במשך עשר שנים. לדבריה, היא העבירה אליו סכום של 100 אלף שקל ב-2013 לטובת רכישת מחצית הדירה, ועוד 70 אלף שקל כעבור כמה שנים - לטענתה, כהשקעה נוספת, בדירה או ברכב שנרכש במסגרת הזוגיות. הנתבע טען שמעולם לא היה מדובר ביחסים מחייבים, ושהכספים ניתנו כהלוואה, והושבו במלואם. בנוסף, האשה נרשמה ב-2017 להגרלת דירה במסגרת תוכנית מחיר למשתכן - תוכנית שנועדה לאנשים חסרי דירה

אשה תבעה את הגרוש שלה בדרישה לקבל מחצית מסכום של 735 אלף שהעבירה לו אמו. הוא בתגובה הצליח להוכיח, באמצעות אחיותיו, כי הכסף הועבר אליו על חשבון הירושה ממנה, לצורך רכישת נדל"ן. לדברי השופטת, "עדויות אחיות הנתבע הותירו רושם מהימן... כי הכספים הועברו 'על חשבון ירושה'". שני הצדדים הציגו גרסאות סותרות - גם לעצמם, וגם לבית המשפט, והשופטת לא חסכה ביקורת על כך

התובעת טענה כי רכשה מכספה דירה לבנה לפני נישואיו. הדירה נרשמה על שמו, אך היא הבהירה שהדבר נעשה, "משיקולים אישיים ומשפחתיים בלבד". היא אף הציגה הסכם הלוואה שנחתם בינה לבין בנה כמה חודשים לאחר רכישת הדירה. כשבני הזוג מכרו את הדירה תמורת 620 אלף שקל, הם השתמשו בכסף שהתקבל תמורתה לרכישת דירה חדשה, שנרשמה בחלקים שווים על שמם

הגבר השתתף בהגרלה כשהיה עדיין רווק, ורק אחרי הזכייה הכיר את מי שנהפכה בהמשך לאשתו. השניים רכשו ביחד את הדירה, שילמו עבורה וגרו בה. כעבור כמה שנים, כשהחליטו להיפרד, טען הבעל שהדירה אינה רכוש משותף מכיוון שהזכייה בהגרלה היתה לפני היכרותם. לדברי האשה, "מדובר בבית שחיינו בו יחד, גידלנו בו ילדים, שילמנו משכנתא מחשבון משותף - זו ליבת השיתוף"

בני זוג והוריו של הבעל החליטו לרכוש יחד דירה ב-1993. הנכס נרשם בטאבו על שם ארבעתם, והם ניצלו הטבות שניתנו לעולים חדשים. בפועל, הדירה שימשה למגורים של בני הזוג ושלושת ילדיהם, בעוד שההורים עברו להתגורר במקום אחר זמן קצר לאחר הרכישה. אחרי שנים התגרשו השניים, לאחר שהבעל נהג באלימות כלפי האשה. הוריו דרשו לקבל את חלקם בנכס, אך הבעל צידד בכך שהם לא היו שותפים בפועל בדירה, ולא סייעו במימונה