החיסכון הפנסיוני הוא אחד המרכיבים החשובים ביותר בביטחון הכלכלי של משקי הבית, ונועד להבטיח הכנסה חודשית לאחר הפרישה מעבודה. בישראל מבוסס החיסכון בעיקר על הפרשות חודשיות של העובד והמעסיק לאורך שנות העבודה, המושקעות בשוק ההון וצוברות תשואה לאורך זמן עד
גיל הפרישה.
מרבית החוסכים חוסכים באמצעות קרנות פנסיה, ביטוחי מנהלים או קופות גמל, שאותם מנהלים גופים מוסדיים. גובה הקצבה העתידית תלוי במספר גורמים מרכזיים: היקף ההפקדות, מספר שנות החיסכון, התשואה
שהשיגו הגופים המנהלים, ולא פחות חשוב - גובה דמי הניהול הנגבים, שכן אחוזים בודדים לשנה מצטברים לסכומים משמעותיים לאורך עשרות שנים.
מכיוון שכספי הפנסיה מושקעים בשוק ההון, הם חשופים לתנודות בשווקים,
אך אופק ההשקעה הארוך מאפשר לרוב לספוג ירידות זמניות ולהתאושש מהן. מומחים ממליצים לחוסכים לבדוק מעת לעת את מסלול ההשקעה המתאים לגילם ולרמת הסיכון שלהם, להשוות בין דמי הניהול של הגופים השונים, ולהיות מעורבים בניהול החיסכון הגדול ביותר של חייהם. רפורמות רבות
שנעשו בתחום לאורך השנים, ובהן הפנסיה החובה וקרנות ברירת המחדל, נועדו להרחיב את היקף החוסכים ולהוזיל את העלויות, אך הן גם מדגישות עד כמה חשוב לכל עובד להכיר את זכויותיו ואת מסלול החיסכון שלו.
מערכת הפנסיה הישראלית קיבלה ציון 81.9 ודירוג A במדד הבינלאומי שבוחן 55 מדינות. הדירוג נשען על יציבות ועל פיקוח חזק, ואילו רכיב ההלימה נשאר הנקודה החלשה
המועצה הלאומית לכלכלה מציעה להשאיר לצעירים כ-500 שקל יותר בנטו בחודש באמצעות ביטול חובת ההפקדה שלהם לפנסיה עד גיל 40; המעסיקים ימשיכו להפקיד והעובדים יוכלו לחסוך מרצונם. לפי המחקר שעליו נשענת ההצעה, הקצבה הממוצעת תרד בכ-2,100 שקל בחודש - והתחזית מבוססת
על עבודה עד גיל 70
סך הנכסים בקרנות הפנסיה החדשות, בקופות הגמל ובקרנות ההשתלמות טיפס ב-19.4% בתוך שנה. ההפקדות השוטפות הסבירו רק 22% מהגידול, בעוד ששני שלישים ממנו הגיעו מהתשואות בשווקים. אותו מנגנון פועל גם כשהשווקים יורדים
בגיל 25 אין עדיין כלל אצבע אמיתי, ומי שמוכר לכם אחד כזה מוכר סיפור. מה שכן אפשר למדוד הוא ארבעה דברים, וכל שקל שנמצא בצד בגיל הזה שווה בקירוב פי 17 בגיל הפרישה - לעומת פי תשעה בגיל 35 ופי ארבעה וחצי בגיל 45
טווח ההתמצאות בגיל 40 עומד על פי שלושה מההכנסה השנתית, כלומר 550 עד 600 אלף שקל לשכר ממוצע, ו-50 אלף הם פחות מעשירית מזה. אבל החשבון של 27 השנים הבאות מראה שהיתרה הקיימת אחראית לפחות מעשירית מהסכום שיהיה בפרישה - מה שקובע בגיל הזה הוא הזרם, הרבה יותר
מהמלאי
הטווח בגיל 50 הוא פי 5 עד 7 מההכנסה השנתית, כלומר 900 אלף עד 1.2 מיליון שקל לשכר ממוצע, כולל ההון העצמי בדירה. 300 אלף הם שליש מהקצה התחתון, והם מעידים כמעט תמיד על דבר אחד - אין דירה, וזה משנה את כל החשבון
לפי כלל האצבע, בגיל 30 אמורים להיות בין מחצית לשנת הכנסה ברוטו. למי שמרוויח את השכר הממוצע 100 אלף שקל נמצאים בתוך הטווח, בחלקו התחתון; למי שמרוויח 20 אלף בחודש זה כבר פיגור. וההרכב חשוב לא פחות - 100 אלף שכולם נעולים בפנסיה עד גיל 67 הם מצב אחר לגמרי
התשובה מתהפכת לפי מי סופר: ליחיד שמרוויח שכר ממוצע מיליון שקל הוא מעל הטווח, ולזוג עם שתי משכורות ממוצעות הוא מתחת לו בפער של מאות אלפי שקלים. וההרכב של המיליון קובע לא פחות מהסכום עצמו
מגיל הפרישה השאלה מתהפכת: כמה נכנס בחודש וכמה מהר היתרה יורדת, במקום כמה כבר נצבר. מי שפרש עם 1.5 עד 2.6 מיליון שקל מקבל קצבה של 7,500 עד 13 אלף שקל, ומי שמושך מיתרה צריך להכיר מספר אחד - קצב המשיכה שמחזיק את הכסף עד הסוף
צבירה של 1.3 עד 2.6 מיליון שקל היא הטווח למי שעבד ברציפות, והיא מתורגמת לקצבה של 6,500 עד 13 אלף שקל בחודש. השנתיים שנותרו עד 67 שוות יותר משנדמה: כל שנת עבודה נוספת פועלת בשלושה אפיקים בו-זמנית ומעלה את הקצבה בכ-8% עד 12%
צבירה של 230 עד 430 אלף שקל היא הטווח הסביר למי שעבד ברציפות. כל שקל שנמצא בקרן היום שווה בקירוב פי תשעה בגיל 67, וזו הסיבה שדווקא בגיל שבו המשכנתא והילדים דוחקים את החיסכון, הדחייה יקרה במיוחד