חלוקת רכוש

בני זוג לשעבר, שנישאו ב-2016 והתגרשו ב-2023, ניהלו עד לאחרונה מאבק סביב הבית שבו חיו וגידלו את בנם המשותף הקטן. מכירת בית הוריה, הניבה לאשה ירושה של 1.55 מיליון שקל. על רקע המצב הרעוע של הזוגיות, היא ביקשה לרכוש לה ולבנה דירה שתהיה שלה בלבד, כאמצעי להבטחת עתידה הכלכלי. האיש ביקש להצטרף לעסקה, והיא ניאותה, בכפוף לכך שייחתם הסכם ממון ברור שיבטיח שהדירה לא תהפוך לנכס משותף

התובעת והנתבע ניהלו משק בית משותף במשך עשר שנים. לדבריה, היא העבירה אליו סכום של 100 אלף שקל ב-2013 לטובת רכישת מחצית הדירה, ועוד 70 אלף שקל כעבור כמה שנים - לטענתה, כהשקעה נוספת, בדירה או ברכב שנרכש במסגרת הזוגיות. הנתבע טען שמעולם לא היה מדובר ביחסים מחייבים, ושהכספים ניתנו כהלוואה, והושבו במלואם. בנוסף, האשה נרשמה ב-2017 להגרלת דירה במסגרת תוכנית מחיר למשתכן - תוכנית שנועדה לאנשים חסרי דירה

אשה תבעה את הגרוש שלה בדרישה לקבל מחצית מסכום של 735 אלף שהעבירה לו אמו. הוא בתגובה הצליח להוכיח, באמצעות אחיותיו, כי הכסף הועבר אליו על חשבון הירושה ממנה, לצורך רכישת נדל"ן. לדברי השופטת, "עדויות אחיות הנתבע הותירו רושם מהימן... כי הכספים הועברו 'על חשבון ירושה'". שני הצדדים הציגו גרסאות סותרות - גם לעצמם, וגם לבית המשפט, והשופטת לא חסכה ביקורת על כך

התובעת טענה כי רכשה מכספה דירה לבנה לפני נישואיו. הדירה נרשמה על שמו, אך היא הבהירה שהדבר נעשה, "משיקולים אישיים ומשפחתיים בלבד". היא אף הציגה הסכם הלוואה שנחתם בינה לבין בנה כמה חודשים לאחר רכישת הדירה. כשבני הזוג מכרו את הדירה תמורת 620 אלף שקל, הם השתמשו בכסף שהתקבל תמורתה לרכישת דירה חדשה, שנרשמה בחלקים שווים על שמם

הגבר השתתף בהגרלה כשהיה עדיין רווק, ורק אחרי הזכייה הכיר את מי שנהפכה בהמשך לאשתו. השניים רכשו ביחד את הדירה, שילמו עבורה וגרו בה. כעבור כמה שנים, כשהחליטו להיפרד, טען הבעל שהדירה אינה רכוש משותף מכיוון שהזכייה בהגרלה היתה לפני היכרותם. לדברי האשה, "מדובר בבית שחיינו בו יחד, גידלנו בו ילדים, שילמנו משכנתא מחשבון משותף - זו ליבת השיתוף"

בני זוג והוריו של הבעל החליטו לרכוש יחד דירה ב-1993. הנכס נרשם בטאבו על שם ארבעתם, והם ניצלו הטבות שניתנו לעולים חדשים. בפועל, הדירה שימשה למגורים של בני הזוג ושלושת ילדיהם, בעוד שההורים עברו להתגורר במקום אחר זמן קצר לאחר הרכישה. אחרי שנים התגרשו השניים, לאחר שהבעל נהג באלימות כלפי האשה. הוריו דרשו לקבל את חלקם בנכס, אך הבעל צידד בכך שהם לא היו שותפים בפועל בדירה, ולא סייעו במימונה

שתי נשים חיו בזוגיות במשך כארבע שנים, גידלו יחד שני ילדים משותפים, ורכשו דירה משותפת. ההון העצמי שהביאה כל אחת לרכישה היה שונה: אחת השקיעה 910 אלף שקל ואילו השנייה תרמה 200 אלף שקל. את המשכנתא הן שילמו בחלקים שווים. בהתאם לכך, הדירה נרשמה כך שהראשונה החזיקה ב-64% מהזכויות והשנייה ב-36%. לאחר פרידתן טענה הראשונה כי נפלה טעות ברישום הזכויות - לרעתה

במסגרת הסכם הגירושים, נקבע כי האשה תקבל מחצית מהזכויות בנכס. עם זאת, בין הצדדים לא היתה הסכמה לגבי האופן שבו יחושב שווי הנכס. האשה טענה כי יש לחשב אותו לפי ערכו ביום מתן פסק הדין, בעוד שבעלה לשעבר טען כי יש לחשב את שווי הנכס לפי ערכו ביום הגירושים. לאורך

השנים עלה ערך הנכס באופן משמעותי. האשה טענה כי עליית הערך צריכה להתחלק בין הצדדים, בעוד שבעלה לשעבר טען כי היא שייכת לו בלבד

ואם זה לא מספיק - הבית שבו גרו השניים, שהיה רשום על שם הבעל, יחולק בשווה ביניהם, כך שהגבר יצא בלי כלום, אף שתבע לקבל תמורה עבור הנכסים אשתו לשעבר. לדבקרי השופטת, כשהנכס רשום על שם אחד מבני הזוג בלבד, נדרשת ראיה ברורה לכך שהיתה כוונה לשתף את בן הזוג השני בזכויות בו - ובמקרה הזה לא הוצגה לה ראיה שכזו