חברה שפנתה לקבל פיצויים מרשות המסים בעקבות המלחמה ביקשה לפסול את יו"ר ועדת הערר שדן בעניינה, בטענה לחשש ממשוא פנים. כשנדחתה הבקשה, ניסתה החברה לעלות לערער לבית המשפט העליון. הנשיא יצחק עמית עצר את המהלך על סף הדלת: ועדת הערר אינה בית משפט במובן שמאפשר ערעור כזה, ולכן ההליך כולו נמחק

עורך דין גונן קסטנבאום ייצג בתחילה לקוח בעסקת מקרקעין בהרצליה - אך בסופו של דבר רכש את הנכס לעצמו כנראה מאחורי גבו. בית המשפט העליון קבע השבוע פה אחד כי עליו לשלם למתווך 616,623 שקל, למרות שמעולם לא חתם בעצמו על הסכם התיווך

בתביעה של צרכנית שטענה להטעיה ולהפרה חוזית, ניסתה בוקינג העולמית לקבל היתר חריג לייצוג משפטי, בטענה שאין לה נציגות בישראל ושניהול ההליך בלי עורך דין "כמעט בלתי אפשרי". התובעת התנגדה וטענה שהדבר יהרוס את השוויון שמאפיין תביעות קטנות. בית המשפט דחה את הבקשה וקבע: חברה בינלאומית שפועלת בישראל, צריכה להיות ערוכה גם להתמודד כאן עם תביעות, בלי יתרונות דיוניים

מה שנראה כמו דמי תיווך שנבלעו בדרך, נהפך להכרעה משפטית חדה וברורה: עורך דין העוסק במקרקעין וחברת תיווך טענו שהובטחה להם עמלה של 3 מיליון שקל על סיוע בהוצאת פרויקט בנייה גדול לפועל בבית"ר עילית, אך בפועל קיבלו רק חלק קטן ממנה. חברת הבנייה טענה שלא הרוויחה מהפרויקט ולכן היא לא חייבת לשלם. בית המשפט המחוזי בירושלים קבע אחרת - ואכף את ההסכם

במשך שנים הוא ראה בעצמו הבן הממשיך במשק המשפחתי במושב, והאמין שהקרקע כולה תעבור לידיו ביום שבו ההורים יילכו לעולמם. אבל בית המשפט לענייני משפחה קבע שהמינוי נעשה פיקטיבית בלבד, וכעת גם המחוזי אישר: כוונת ההורים היתה אחרת לגמרי - לחלק את הנחלה בין הילדים. ההכרעה נשענת גם על הסכמים משפחתיים ישנים, על עמדת רמ"י, וגם על חוות דעת שמעריכה כי חתימתו על מסמך המינוי זויפה

בעלי עסק למכירת מזון בתל אביב התחייבו שלא להתנגד לפרויקט פינוי בינוי במבנה שבן פועלת המסעדה, אך סירבו לאפשר עבודות בשטחה. בית המשפט המחוזי קבע כי מדובר בהפרת התחייבות, חייב אותם ביותר מחצי מיליון שקל, ודחה את טענותיהם לפגיעה בזכויות הקניין שלהם

תיק הוצאה לפועל שנפתח עוד ב-1997 נגד חייב בן 77, המוכר כנכה ומרותק למיטתו, המשיך להתנפח במשך שנים ארוכות למרות תשלומים שבוצעו לאורך הדרך. כשיתרת החוב כבר הגיעה ליותר מ-16 אלף שקל, והריביות ודמי הפיגורים נהפכו לחלק העיקרי של הסכום, קיבלה רשמת ההוצאה לפועל את הבקשה והורתה על הפחתה מלאה של דמי הפיגורים, מיום פתיחת התיק ועד היום

חנות ברחוב החלוץ בהדר הכרמל, שנשכרה עוד ב-1989 במסגרת דיירות מוגנת, החליפה ידיים, והבעלים החדשים ביקשו ליישר קו עם המציאות הכלכלית. השוכרים טענו שההסכם קבע במפורש ששכר הדירה לא ישתנה לצמיתות, ושבמשך עשרות שנים כולם חיו עם זה בשלום. השופטת סיגלית מצא קבעה: חלפו 36 שנה, הנתונים השתנו, ויש הצדקה לעדכן את דמי השכירות, אך בתוך מגבלת התקרה שבחוק

אחרי משמרת ארוכה בחברת מזון למטוסים, תושב לוד עלה במדרגות הבניין שבו הוא גר ומעד, החליק ושבר את הקרסול. הביטוח הלאומי טען שהנפילה היתה בתוך הבית, ולכן אין כאן תאונת עבודה. אבל בית הדין האזורי לעבודה בתל אביב בחן את העדויות, את המסמכים ואת הפערים, והכריע: מדובר בפגיעה שאירעה בדרך מהעבודה לביתו הפרטי - ולכן התביעה התקבלה

כשהוא נכנס לאולם, הוא הציג את עצמו כאב שנלחם על הזכות לראות את בנו בן ה-7 אחרי נתק ממושך. אבל ככל שההליך התקדם, בית המשפט התרשם שהמאבק משתנה: פחות עניין של קשר, יותר כסף. בפסק דין חריג בנימוקיו, השופט איתי כרמי קובע שהאב ניהל את התיק כמו מי שמבקש שחרור - לא הורות. כשהמשפט נהפך לכלי לחץ סביב המזונות, השופט סגר את התיק והבהיר: זמני שהות אינם מטבע עובר לסוחר