הבטחת הפיזור המקסימלי של אגד הקרנות, ובחירת הקרנת המצטיינות, נשמעת מצוין על הנייר, אך נתוני התשואות לשלוש שנים חושפים כי המסלולים הישירים מנצחים בנוקאאוט כמעט בכל חזית. מדוע הגמישות של קרנות ה-70/30
המסורתיות משאירה למשקיעים הרבה יותר כסף בכיס, ואיך הפך מנגנון הניהול הדינמי למבנה מסורבל ואיטי?
אם נצטרך לבחור שלוש מילים כדיא לאפיין את שוק המניות הישראלי הן תהיינה: נדל"ן, פיננסים ואנרגיה; קרנות מניות לפי ענפים מתמקדות בעיקר בשלוש הקטגוריות האלו - איפה כדאי היה להשקיע בשנים האחרונות, והאם מנהלי הקרנות מצליחים להכות את מדדי הייחוס?
מיהן הקרנות המנייתיות והגמישות הטובות בישראל ומיהן הגרועות ביותר? איך הצליחו שתי קרנות גמישות להגיע לתשואה שלילית בשנה של עליות של מעל 20% בכל השווקים המרכזיים בעולם ובישראל? ומה זה מלמד אותנו על הקושי ביצירת עקביות בניהול השקעות אקטיבי?
לפני כחצי שנה הופתענו מהיכולת של מנהלי הקרנות להביס את המדדים, אבל בשנה האחרונה המגמה מעט שונה בקרנות לפי גודל שוק; וגם מי הקרן שמצליחה לנצח בפער את מדדי היתר, ואלו מפסידות פעם אחר פעם?
לעומת הקרנות ה"מתחרות" מול ת"א 125, הקרנות המעטות המנסות להכות את המדדים הענפיים זוכות להצלחה פחות מובהקת; איזה קרן בכל זאת מציגה ביצועים מעולים בכל טווחי הזמן, ואיזה קרן בעיקר מפסידה לכם כסף?