גירושים

20 שנה אחרי שנחתם ההסכם, טענה האשה: "לא היה לי עורך דין משלי. לא קיבלתי הסבר. לא העתק. לא כלום. הוא פשוט ביקש שאחתום". מנגד, השופטת קבעה כי עצם העובדה שהתובעת לא ביקשה עותק של ההסכם ולא פנתה לייעוץ משפטי, לא יכולה לשמש בסיס לביטול הסכם שנערך כדין

בני זוג והוריו של הבעל החליטו לרכוש יחד דירה ב-1993. הנכס נרשם בטאבו על שם ארבעתם, והם ניצלו הטבות שניתנו לעולים חדשים. בפועל, הדירה שימשה למגורים של בני הזוג ושלושת ילדיהם, בעוד שההורים עברו להתגורר במקום אחר זמן קצר לאחר הרכישה. אחרי שנים התגרשו השניים, לאחר שהבעל נהג באלימות כלפי האשה. הוריו דרשו לקבל את חלקם בנכס, אך הבעל צידד בכך שהם לא היו שותפים בפועל בדירה, ולא סייעו במימונה

במסגרת הסכם הגירושים, שנחתם ואושר בבית הדין הרבני, הסכימו הצדדים על חלוקת רכוש, משמורת ילדים, מזונות - ובנוסף הוסכם כי האשה תוותר על כתובתה.​ לאחר סידור הגט, הגישה האשה תביעה בבית הדין הרבני בדרישה לקבל את סכום הכתובה שלה. התביעה התקבלה, אך הבעל ערער לבית המשפט לענייני משפחה - שהפך את ההחלטה, והורה לאשה להשיב את הכסף

אב לשני ילדים ביקש מבית המשפט לבטל או להפחית את דמי המזונות שעליו לשלם, בטענה כי הוא שקוע בחובות כבדים, בזמן שגרושתו מתגוררת בדירת יוקרה ונוסעת הרבה לחו"ל. האם התנגדה נחרצות לבקשה. היא טענה כי דמי המזונות שנקבעו בהסכם הגירושים משקפים את צורכי הילדים ולא את אורח חייה האישי. לדבריה, העובדה שמצבה הכלכלי השתפר אינה פוטרת את האב מאחריותו כהורה

האישה טענה כי בעלה לשעבר, הנתבע, הציג בפניה מצגי שווא באשר לתוכנו של ההסכם, וכי לא היתה מודעת להשלכות המשפטיות שלו. לטענתה, בעת חתימתה על ההסכם היא היתה במצב נפשי קשה בשל משבר הנישואים - מה שמנע ממנה להבין לעומק את תנאי ההסכם. השופטת קבעה כי האשה לא הצליחה להוכיח שהופעלה עליה כפייה או השפעה בלתי הוגנת בעת חתימת ההסכם

בית המשפט לענייני משפחה בחיפה קבע כי סעיף בהסכם ממון, שחייב גבר לשלם לאשתו מזונות חודשיים ללא הגבלת זמן, בטל מכיוון שמדובר בעושק וחוסר תום לב. הגבר החל לשלם את דמי המזונות אחרי הגירושים כפי שנקבע בהסכם, אך עם הזמן, כשהבחין שהאשה לא עושה מאמצים להשתלב בשוק העבודה ואינה שואפת להגיע לעצמאות כלכלית, החל להרגיש כי מדובר בניצול לרעה של ההסכם

אם לתאומים בני 6 טענה כי האב לא הגיע למפגשים שנקבעו עמם, ובכך פגע בקשר שלו עם הילדים וביציבותם הרגשית. היא הציגה תיעוד מפורט של המפגשים שבוטלו, כולל תאריכים ומספר המפגשים שהוחמצו. האב הודה כי לא קיים את כל המפגשים, אך טען כי הסיבה לכך היא ההתנגדות של הילדים להיפגש עמו. הוא ציין כי הילדים הביעו חוסר רצון להגיע למפגשים, ולעתים אף סירבו בתוקף

הזוג התחתן לפני כ-15 שנה, ובמהלך נישואיהם נולד להם בן, שכיום הוא בן 10. הם חיו ברמת חיים גבוהה, נהנו מבית מפואר, כלי רכב יוקרתיים ונכסים נוספים. האשה היתה מעורבת בעסקיו של הבעל, אך לא החזיקה בתפקיד רשמי או בשכר קבוע - וזה כנראה השפיע על קביעת גובה המזונות שלה ושל הילד המשותף

האשה ביקשה להוציא צו הגנה מפני בעלה לשעבר, והשמיעה הקלטות שלו לכאורה, שבהן הוא תוקף אותה בפני הילדים המשותפים שלהם. "המבקשת בחקירתה סרבה להשיב מי הקליט את ההקלטות, טענה כי השתמשה בקטינים לצורך ההקלטה, אך לא פירטה כיצד", נכתב בפסק הדין. בית המשפט קבע כי יש חשש ממשי שההקלטות הושגו שלא כחוק, ולא ניתן להשתמש בהן כראיה

בית המשפט העליון קיבל את עתירותיהם של ארבעה גברים שעתרו נגד החלטות בתי הדין הרבניים, שחייבו אותם בתשלום מזונות לילדיהם. בדעת רוב, קבעו השופטות יעל וילנר ורות רונן כי הלכת שרגאי מחייבת את בתי הדין הרבניים, ולכן אין להם סמכות לדון בתביעות מזונות ילדים.
נציגי בתי הדין הרבניים והאמהות טענו כי מדובר בפרקטיקה מקובלת של דורות, ולכן יש להמשיך לאפשר להם לדון במזונות ילדים כחלק מהליכי גירושים