צוואה

בזמן שהיתה מאושפזת בבית חולים, אמרה האם לבנותיה כי, "אני מבקשת מכם שלא תריבו עם האחים האחרים... שהרכוש שלי יחולק שווה בשווה בין כל עשרת הילדים שלי ושל אבא". כשנפטרה ב-2019, הגישו חמשת ילדיה הביולוגיים בקשה לצו ירושה, והירושה חולקה ביניהם בלבד, אך בהמשך הם הבינו שזה לא היה רצון אמם. הם שבו אל הרשם לענייני ירושה וביקשו, בהסכמה מלאה, לבטל את צו הירושה

אשה שהלכה לעולמה ולא הותירה צוואה מסודרת, ניהלה חשבון בנק שאליו הכניסה את אחת מבנותיה כשותפה. מבחינת הבת, החשבון נוהל עמה במשותף, והיות והיה בו סעיף "אריכות ימים", הרי שבמות האם הכספים כולם שייכים לה. הסעיף קובע כי לאחר פטירת אחד מהשותפים לחשבון, בן הזוג שנותר בחיים רשאי להמשיך ולבצע פעולות בחשבון. ואולם בית המשפט לא אישר זאת, והכריע אחרת

לכתה מן העולם של האם בגיל 96, הגיש אחד האחים בקשה לצו ירושה, קיבל אותו, ואז גילה שאחיו הצעיר מחזיק בצוואה סותרת. האח המבוגר יותר טען כי אחיו הצעיר היה אלים, השתמש בסמים וכפה את רצונו על האם. ואולם השופטת הבהירה כי ״עיקרון העל בדיני הצוואות הוא כיבוד רצון המת… יש להעדיף קיום צוואה על ביטולה ובלבד שהיא משקפת את רצונו החופשי של המצווה״

בצוואה של האם נכתב במפורש כי היא מעוניינת להוריש את דירתה לבן מסוים, שהוא המשיב בהליך, תוך הדגשה כי עליו להעביר את זכויות הדירה לנכדה לאחר מותה. יתר רכושה, כך לפי ההוראות שנכתבו בצוואה, יתחלק שווה בשווה בין שלושת ילדיה. אחת האחיות העלתה טענות בדבר השפעה בלתי הוגנת, תלות מוחלטת של האם באחיה בתקופת עריכת הצוואה, ומעורבות פסולה של המשיב בכל שלבי ניסוח הצוואה, כולל יצירת הקשר עם עורך הדין שערך אותה

נטל ההוכחה: "כלל ידוע במשפט האזרחי הינו כי 'המוציא מחברו עליו הראיה', ההלכה היא כאשר ישנה מחלוקת באשר לאמיתות תוכנו של מסמך דהיינו מדובר בטענת זיוף". חשיבות הבדיקה המקצועית: "דרך המלך להוכחת טענת זיוף היא באמצעות מינוי מומחה להשוואת כתבי יד שיש לו את הטכנולוגיה והידע המקצועיים לבדיקה שכזו". 

כשהדם רותח והירושה בסכנה: סיפורה של משפחה שהתפרקה ועל מכתב שנפתח אחרי מות האם שמלמד על הנטישה של הבת והרחקתה מהצוואה

אשה שעלתה מאתיופיה, התגוררה בדירה של עמידר במשך שנים רבות. לקראת סוף חייה, היא ביקשה לרכוש את הדירה מהמדינה. ואולם בגיל מתקדם, וללא אמצעים כספיים, היא נזקקה לעזרה. היא פנתה לילדיה, אבל לא קיבלה מענה. מי שהושיט לה יד היו נכדתה - בתה של אחת מבנותיה - ובן זוגה. ילדיה התנגדו לצוואה. לדבריהם, אמם לא היתה כשירה כשחתמה עליה, ונשלטה תחת השפעה בלתי הוגנת מצד הנכדה ובעלה

האם המנוחה ביקשה בצוואתה לאפשר לבנה להמשיך לגור בבית עד שהיא ובעלה יילכו לעולמם. ואולם האב, בן יותר מ-90, רוצה לעבור לגור בדיור מוגן, ולצורך מימון המהלך הוא מבקש למכור את הבית. לדברי השופטת, "אין זה ראוי שבגיל 90, אדם ימצא עצמו כבול להחלטות מן העבר, המגבילות את יכולתו לפעול לטובתו האישית ולרווחתו". ואלם מנגד, לדבריה, "האיזון מחייב פינוי - אך גם מתן פיצוי" לבן

אדם שהתגורר בבית אמו כעוד היתה בחיים, ולאחר מכן המשיך לגור בו, הסכים לפנות אותו והסכים למכירתו, תוך שהתמורה תחולק בינו לבין שבעת אחיו, חזר בו - ודרש להישאר בו בטענה כי הוא דייר מוגן על פי החוק. בסופו של דבר חלקו בנכס יהיה 3% בלבד, ושופטת אף מתחה עליו ביקורת חריפה: "המשיב מתנער מהחוזה עליו חתם – ויוצר חסם מלאכותי למכירה"

אשה הורישה את רכושה לחברתה הקרובה, שעמה היתה בקשר טוב לאורך השנים. בן המשפחה היחיד שלה, אחיינה, שלא גר בישראל, התנגד לקיום הצוואה וטען כי היא לא היתה כשירה לערוך צוואה באשפוז שלה, כמה ימים לפני מותה, וכי החברה שלה פעלה מאחורי הקלעים, ניצלה את חולשתה של המנוחה, בידלה אותה ממשפחתה, והובילה אותה, תוך השפעה בלתי הוגנת, לערוך צוואה שמקנה לה את כל רכושה