לאחר שחברה אחת זכתה במכרז באמצעות תעריף נמוך מאוד, טענה המתחרה שלה כי מדובר בהצעה שנשענה לא על איכות או מחיר אמיתי, אלא על תכסיסים חשבונאיים מתוחכמים, שמכונים בשפה המשפטית "העמסת מחירים". לדברי שופט בית המשפט העליון אלכס שטיין, שהכריע במקרה, שיטת השקלול יוצרת "פער בין המחיר המוצע לבין המחיר שהזוכה צפוי לקבל"

בן 69 ביקש טיפול שיניים יסודי, אולי להשתחרר מהכאבים, מהבושה שבשיניים הרעועות, וגם לזכות באיכות חיים טובה יותר. תוך פחות מחודש החל התהליך להסתבך. ניסיונות כושלים להסיר שיניים זמניות בכוח, טיפולים חפוזים שהובילו לשבר בשתלים, וכאבים בלתי פוסקים. השיניים הקבועות שהורכבו נשברו תוך יומיים בלבד, ולאחריהם שוב הורכבו שיניים זמניות, תוך שימוש בחומרים באיכות ירודה

האשה, שהתנגדה למהלך פירוק השיתוף ונימקה את עמדתה בקשיים כלכליים, לא תוכל להתחמק מחובתה לשאת בעלויות. לדברי השופטת, "אין מקום להורות כי בעלי הזכויות האחרים יישאו על גבם את תשלום חלקה של הנתבעת שכנגד 4". היא גם ציינה כי הנתבעת לא הביאה כל מסמך המצביע על מצבה הכלכלי באופן שיכול להצדיק פטור

בית המשפט נדרש לבחון ארבע עילות מרכזיות שעליהן ביסס הבעל את תביעתו מול גרושתו: הטעיה, עושק, טעות וחוזה למראית עין. אחת אחרי השנייה נדחו הטענות, כשברקע נפרשת תמונה של אדם פעיל, עצמאי ובעל ניסיון עשיר בעסקים והסכמים, שאינו משתלב כלל עם התיאור של נעשק או מוטעה. "בחוזה למראית עין אין צד אחד מרמה או מטעה את הצד האחר. שני הצדדים כאחד הסכימו"

עורך הדין טיפל במשך שנים בהעברת זכויות בנכס בבית שמש, תהליך שארך זמן רב והעיכובים בו נבעו, לטענתו, מנסיבות שלא בשליטתו: סירוב יורשים לשתף פעולה, הליכים משפטיים נלווים ועוד. הלקוח - אביו של הנתבע - טען שהתהליך היה ממושך יתר על המידה, אך לא פנה בתלונות. בנו של הלקוח, שגר בנכס ומפעיל בו מספרה, ביקש לדבר אתו והשיחה נגמרה בכעס מצד שני הצדדים - שהוביל לכתיבת פוסט זועם, ותביעה

התובע הוזמן ביולי 2014 לבצע עבודת פירוק גג אסבסט במחסן באזור התעשייה עכו. בשעת עבודתו, בעומדו על הגג השביר, קרס לפתע הלוח שמתחת לרגליו והוא צנח אל תוך שטח מפעל פרוטארום. מאותו יום, כך לטענתו, הוא איבד את יכולתו להתפרנס. בתחילה הוגשה התביעה רק נגד בעלת המחסן וחברת הביטוח שלה, אלא שהנתבעת הכחישה כל קשר להעסקת הפועל או להזמנת העבודה. 

במרכז המחלוקת ניצב אחד מאותם מבני אסבסט שהוקמו במהירות בתחילת שנות המדינה כדי לאכלס את גלי העלייה. ב-1967 שוכנה במקום, במסגרת הסדר מול הסוכנות היהודית, סבתו של אביחי נחום ז"ל, בעלה המנוח של התובעת הראשית. השבוע, לאחר הליך ממושך, קבע בית משפט השלום בירושלים כי אין להכיר בזכויות מגורים מוגנות או בבעלות של התובעים - משפחה שצאצאיה התגוררו בצריף - על המבנה המדובר

עסקה פשוטה למכירת דירה בנתניה הסתבכה לאחר המוכר הלך לעומלו, ואשתו ובתם התחמקו מהשלמת העסקה, לא מיהרו להוציא צו ירושה, ולא שיתפו פעולה עם עורכת הדין של הקונים. בנוסף, הרוכשים נתקלו בהתעלמות שיטתית מצדן לפניותיהם. השופט קבע כי, "חרף העובדה שידעו על קיומו של זיכרון הדברים ועל תשלום של כמעט מחצית התמורה, הנתבעות לא יצרו קשר עם הרוכשים במשך יותר משני עשורים"

לאחר שלוש שנים של הליכים משפטיים שניהלה עיריית תל אביב מול בעל חברה שהחזיקה בחוב של 200 אלף שקל מולה, בדרישה להעניש אותו אישית, קבעה השופטת כי "חוב ארנונה כשלעצמו אינו מצדיק הרמת מסך". לדברי הנתבע, הוא רק הופיע ברישום הפורמלי של החברה, אך לא ניהל אותה, לא החזיק בפועל בנכס, ולא היה מעורב בקבלת ההחלטות. "לא ניתן לקבוע שנעשה שימוש לרעה באישיות המשפטית הנפרדת של החברה באופן פסול"

צו ההריסה הוצא על ידי העירייה לאחר שבדיקה אווירית ותיעוד בשטח העלו כי נבנתה סככה ללא היתר.  האשה עצמה הבהירה בעדותה כי פעלה בתום לב, ולא חשבה לרגע שמדובר בבנייה אסורה. הסיבה? השכונה מלאה בסככות זהות. לדבריה, "רק בטיול קצר ברחובות הסמוכים לביתה ניתן לספור 138 סוככים דומים". לדברי השופט, "מה מסיק האזרח שומר החוק, כשהוא רואה עשרות רבות של סוככים... אשר עומדים על כנם חודשים ושנים?"