סוגיית שכר הבכירים נמצאת שנים רבות במוקד הדיון הציבורי והכלכלי, ומעוררת ויכוח על הפער בין תגמול ההנהלה הבכירה לשכר העובדים. חבילות התגמול של מנהלים כוללות לרוב שכר בסיס, בונוסים ואופציות המבוססות על ביצועי החברה.
תומכי התגמול הגבוה טוענים כי
הוא נחוץ כדי למשוך ולשמר מנהלים מוכשרים, ולתמרץ אותם להשיא ערך לבעלי המניות. מנגד, מבקרים טוענים כי לעיתים אין קשר מספק בין השכר לבין הביצועים בפועל.
בישראל הונהגו כללים המחייבים חברות ציבוריות לאשר את מדיניות התגמול ולפרסם את שכר הבכירים בדוחות
כספיים. משקיעים בשוק ההון בוחנים את סבירות התגמול ואת הצמדתו לביצועים, כחלק מהערכת הממשל התאגידי של החברה ומידת ההגנה על האינטרסים של בעלי המניות.
מגמה גוברת בעולם הממשל התאגידי היא הגברת
מעורבות בעלי המניות, ובעיקר הגופים המוסדיים, בהצבעות על מדיניות התגמול. גופים אלה, המנהלים את כספי הציבור, נדרשים לבחון האם חבילות השכר סבירות ומוצדקות, ולעיתים הם מתנגדים לתגמול שנתפס כמופרז או כמנותק מביצועי החברה בפועל.
סינגפור מעדכנת לראשונה זה 15 שנה את שכר נבחרי הציבור, ושכר ראש הממשלה לורנס וונג עולה מ-2.2 מיליון ל-3.6 מיליון דולר סינגפורי - כ-2.85 מיליון דולר אמריקאי. מאחורי המספר החריג עומדת תפיסה כלכלית: אם המדינה רוצה מנהלים
טובים ולא מושחתים, היא צריכה להתחרות עליהם מול המגזר הפרטי. אבל השכר החציוני במדינה עומד על 5,775 דולר סינגפורי בחודש, והפער מעורר מחדש את השאלה - כמה צריך לשלם למי שמנהל מדינה?