עמלת הפצה היא תשלום שמנהלי קרנות נאמנות מעבירים לגופים שמשווקים את הקרנות ללקוחות, ובראשם הבנקים. העמלה נגזרת מהיקף הנכסים ומשולמת מדי שנה, ולכן היא מהווה נדבך קבוע בעלות שהחוסך נושא בה בפועל, לצד דמי הניהול הגלויים. הביקורת המרכזית טוענת שהמנגנון יוצר
ניגוד עניינים מובנה, משום שהיועץ בבנק מקבל תגמול מהגוף שאת מוצריו הוא ממליץ לרכוש, ושביטול העמלה היה מוזיל את העלות הכוללת למשקיעים. מנגד נטען שהיא מממנת את מערך הייעוץ. הנושא נדון שוב ושוב במסגרת רפורמות בשוק החיסכון לצד סוגיית התחרות בין המוצרים. עבור חוסכים
ההשפעה מצטברת לאורך שנים דרך דמי ניהול ומשפיעה על התשואה נטו בקרנות נאמנות.
על עמלת ההפצה בקרנות נאמנות - "הלקוח בכלל לא יודע שהוא משלם עמלת הפצה. אם
אני כיצרן לוקח מהלקוח 0.7% דמי ניהול, חצי מזה – כלומר 0.35% – הולך לבנק. הלקוח לא רואה את זה, הוא לא יכול להתמקח על זה.זה מנוגד לחלוטין לעקרונות של שקיפות ותחרות";
"ההמלצות על מכשירי החיסכון וחשבון ההשקה הכרחיות"
