התואר במשפטים הוא רק הכרטיס לכניסה. הדרך האמיתית אל רישיון עריכת הדין בישראל עוברת בהתמחות ובבחינות ההסמכה של לשכת עורכי הדין — שלב שרבים מתארים כאחת התקופות הלוחצות בקריירה.
המסלול מוכר: תואר, שנת התמחות במשרד, בפרקליטות או בגוף ציבורי, ולאחר
מכן הבחינות עצמן. הן בודקות שליטה במגוון רחב של תחומי משפט — אזרחי, פלילי, מנהלי, עבודה ועוד — ומשלבות שאלות רב-ברירה עם בחינה בכתב.
סביב הבחינות נבנתה תעשייה שלמה של קורסי הכנה, סיכומים ומאגרי שאלות. שיעורי המעבר, שמתפרסמים מדי מחזור, הפכו לנושא
ציבורי בפני עצמו, ומעוררים ויכוח על רמת ההוראה בפקולטות ועל מספר הסטודנטים שנכנסים למקצוע.
מעבר לצד האישי, יש כאן שאלה מערכתית: הבחינות מתפקדות כמסננת אל מקצוע צפוף, שבו הפער בין בוגרים מצטיינים לבין הביקוש בפועל במשרדים הוא משמעותי. עבור המתמחה,
זה עדיין מסתכם ברגע אחד מול טופס תשובות.
בשנים האחרונות מתנהל דיון על עצם המבנה: האם בחינה אחת יכולה לשקף כשירות מקצועית, והאם הדגש על שינון עדיף על בחינת יכולת מעשית. במקביל, ההתמחות עצמה נמצאת בביקורת בשל תנאי השכר ועומס העבודה של המתמחים.
שיעורי המעבר בבחינות משפיעים על היצע העורכי דין בשוק ולכן גם על רמת השכר בפתח הקריירה. תקופת ההתמחות עצמה מתאפיינת בשכר נמוך, והיא נדונה
לא אחת בהקשר של תנאי העסקה ושל משך ההכשרה הנדרש.
