קיבוצים הם יישובים קהילתיים שיתופיים שהתפתחו בישראל לאורך המאה העשרים, ומהווים חלק בלתי נפרד מההיסטוריה החקלאית וההתיישבותית של המדינה. מאות קיבוצים פזורים בכל רחבי הארץ, מהגליל בצפון ועד הנגב בדרום.
בעשורים האחרונים עברו רוב הקיבוצים תהליכי
הפרטה ושינוי מבני, במסגרתם צומצמה השיתופיות המסורתית לטובת מודלים כלכליים המשלבים תגמול דיפרנציאלי לחברים, לצד המשך אחזקה משותפת של נכסים מרכזיים כמו קרקע חקלאית ומפעלי תעשייה.
ענף התעשייה הקיבוצית מהווה גורם משמעותי בכלכלה הישראלית, כאשר קיבוצים
רבים
הקימו לאורך השנים מפעלי ייצור ותעשייה שהפכו לחברות מובילות בתחומן, גם בשוק הבינלאומי.
שיוך דירות לחברים והפרטת נכסים הפכו קרקע חקלאית לנכס סחיר, ולכן הם מעוררים מחלוקות על היטלי השבחה ועל זכויות. ההסדרים נקבעים מול רשות
מקרקעי ישראל, והם משפיעים גם על היקף החקלאות בפריפריה.
בית הדין הרבני בחיפה דחה תביעה של בעל לשעבר לקבלת מחצית מזכויות בבית בקיבוץ שנרכש במהלך הנישואים, ונרשם על שם האישה בלבד. אף שהמשכנתא נלקחה על ידי שני בני הזוג ולמרות העיקרון הכללי של איזון משאבים, נקבע כי בנסיבות המקרה הבית אינו משותף ויישאר בבעלות
האשה, חברת הקיבוץ, לאחר הגירושים
