כשהמשקיעים בישראל בודקים את "אירופה", הם מסתכלים בדרך כלל על שלושה מדדים: דאקס הגרמני, פוטסי הבריטי והקאק הצרפתי. האחרון הוא מדד הדגל של הבורסה בפריז, ומרכז את החברות הגדולות בכלכלה השנייה בגודלה בגוש היורו.
הרכב המדד מסביר הרבה מהתנהגותו. הוא
נשען במידה רבה על ענקיות המותרות, האנרגיה, התרופות והתעשייה הצרפתיות — חברות שרוב הכנסותיהן מגיעות מחוץ לצרפת. התוצאה היא מדד שמגיב לביקושים גלובליים לא פחות מאשר לנתוני הכלכלה המקומית.
לכן, כשמדברים בשוק
ההון על חשיפה לאירופה, הקאק מייצג בעיקר צריכה עולמית: מכירות מותגי היוקרה באסיה, מחירי האנרגיה ושערי המטבע. הקורלציה שלו עם S&P 500 קיימת, אך הרכב הסקטורים שונה מהותית מזה האמריקאי.
עבור
המשקיע הישראלי הגישה נעשית לרוב דרך קרנות סל וקרנות מחקות. הסיכון אינו רק בתנודות המניות עצמן, אלא גם בשער היורו — נתון שיכול להפוך שנה חיובית בפריז לשנה אפורה בתיק השקלי.
עוד נקודה שראוי להכיר: המדד מחושב במתכונת שאינה כוללת דיבידנדים, בעוד גרסה מקבילה
שלו כן מגלמת אותם. מכיוון שחברות צרפתיות רבות נוהגות לחלק דיבידנד נדיב, ההבדל בין שתי הגרסאות מצטבר לאורך שנים לפער תשואה משמעותי מאוד.
התפטרות ראש הממשלה סבסטיאן לקורניו מערערת את האמון במדיניות הפיסקלית של פריז - תשואת האג"ח ל-10 שנים קפצה ל-3.61% והמרווח מול הבונד הגרמני עבר 89 נקודות בסיס. היורו נחלש והשווקים מתמחרים אי ודאות פוליטית