חוק יחסי ממון בין בני זוג מסדיר את חלוקת הרכוש בין בני זוג שנישאו, וקובע הסדר של איזון משאבים שלפיו הנכסים שנצברו במהלך הנישואים מתחלקים שווה בשווה עם פקיעתם. החוק מחריג נכסים שהיו לאחד מבני הזוג לפני הנישואים, וכן נכסים שהתקבלו בירושה או במתנה, אך
הפסיקה קבעה כי התנהגות של שיתוף, כמו רישום משותף, מימון שיפוץ מכספים משותפים או מגורים ממושכים בנכס, עשויה להפוך גם אותם לרכוש משותף. סוגיות אלה מגיעות לבתי המשפט בעיקר סביב דירת המגורים, שהיא הנכס המרכזי של רוב משקי הבית. בתי המשפט
פסקו גם פיצוי לבן זוג שוויתר על קריירה לטובת הבית, וההכרעות משליכות על תכנון פיננסי ועל הסכמי ממון בשוק הנדלן.
השניים היו נשואים במשך יותר מ-30 שנה וגרו בבית שבמרכז המחלוקת כמחצית מתקופת נישואיהם. הגבר טען כי הבית מהווה נכס חיצוני שלא אמור להיכלל בחלוקת הרכוש המשותף, כמו גם סכום כסף שקיבל לטענתו במסגרת הירושה של אמו
