עוזי גרסטמן

במרכז המחלוקת ניצב אחד מאותם מבני אסבסט שהוקמו במהירות בתחילת שנות המדינה כדי לאכלס את גלי העלייה. ב-1967 שוכנה במקום, במסגרת הסדר מול הסוכנות היהודית, סבתו של אביחי נחום ז"ל, בעלה המנוח של התובעת הראשית. השבוע, לאחר הליך ממושך, קבע בית משפט השלום בירושלים כי אין להכיר בזכויות מגורים מוגנות או בבעלות של התובעים - משפחה שצאצאיה התגוררו בצריף - על המבנה המדובר

האשה, שהתנגדה למהלך פירוק השיתוף ונימקה את עמדתה בקשיים כלכליים, לא תוכל להתחמק מחובתה לשאת בעלויות. לדברי השופטת, "אין מקום להורות כי בעלי הזכויות האחרים יישאו על גבם את תשלום חלקה של הנתבעת שכנגד 4". היא גם ציינה כי הנתבעת לא הביאה כל מסמך המצביע על מצבה הכלכלי באופן שיכול להצדיק פטור

אחרי שנים של דיונים, הגיע באחרונה המקרה המסקרן להכרעה, שכעל הכף עמדו עשרות מיליוני דולרים. פסק הדין שפורסם חושף כיצד נבנתה התוכנית הסבוכה - נאמנויות זרות באיים הקריביים, חברות מדף באירופה, חשבונות בנק בשווייץ ובגרנזי, ומסמכים רבים עליהם חתומים בני הזוג, לא פעם תוך טענות מצד האשה כי כלל לא הבינה את משמעותם. במהלך עדותו, התברר כי האיש שיקר בנוגע לשאלות מהותיות

לאחר שחברה אחת זכתה במכרז באמצעות תעריף נמוך מאוד, טענה המתחרה שלה כי מדובר בהצעה שנשענה לא על איכות או מחיר אמיתי, אלא על תכסיסים חשבונאיים מתוחכמים, שמכונים בשפה המשפטית "העמסת מחירים". לדברי שופט בית המשפט העליון אלכס שטיין, שהכריע במקרה, שיטת השקלול יוצרת "פער בין המחיר המוצע לבין המחיר שהזוכה צפוי לקבל"

עסקה פשוטה למכירת דירה בנתניה הסתבכה לאחר המוכר הלך לעומלו, ואשתו ובתם התחמקו מהשלמת העסקה, לא מיהרו להוציא צו ירושה, ולא שיתפו פעולה עם עורכת הדין של הקונים. בנוסף, הרוכשים נתקלו בהתעלמות שיטתית מצדן לפניותיהם. השופט קבע כי, "חרף העובדה שידעו על קיומו של זיכרון הדברים ועל תשלום של כמעט מחצית התמורה, הנתבעות לא יצרו קשר עם הרוכשים במשך יותר משני עשורים"

לאחר שלוש שנים של הליכים משפטיים שניהלה עיריית תל אביב מול בעל חברה שהחזיקה בחוב של 200 אלף שקל מולה, בדרישה להעניש אותו אישית, קבעה השופטת כי "חוב ארנונה כשלעצמו אינו מצדיק הרמת מסך". לדברי הנתבע, הוא רק הופיע ברישום הפורמלי של החברה, אך לא ניהל אותה, לא החזיק בפועל בנכס, ולא היה מעורב בקבלת ההחלטות. "לא ניתן לקבוע שנעשה שימוש לרעה באישיות המשפטית הנפרדת של החברה באופן פסול"

צו ההריסה הוצא על ידי העירייה לאחר שבדיקה אווירית ותיעוד בשטח העלו כי נבנתה סככה ללא היתר.  האשה עצמה הבהירה בעדותה כי פעלה בתום לב, ולא חשבה לרגע שמדובר בבנייה אסורה. הסיבה? השכונה מלאה בסככות זהות. לדבריה, "רק בטיול קצר ברחובות הסמוכים לביתה ניתן לספור 138 סוככים דומים". לדברי השופט, "מה מסיק האזרח שומר החוק, כשהוא רואה עשרות רבות של סוככים... אשר עומדים על כנם חודשים ושנים?"

עורך דין ביקש להוביל הליך ייצוגי בשם כל הגולשים הישראלים שמעולם לא השתמשו ב-ChatGPT או בכל שירות אחר של OpenAI, אך מאמינים כי המידע האישי שלהם נאסף בכל זאת על ידי החברה, במסגרת אימון המודלים שלה. הטענות היו חמורות: איסוף מידע אישי, לרבות מידע מזהה של ילדים העברת הנתונים לגורמים שלישיים ועוד. לטענת החברה, בית המשפט הישראלי אינו הפורום המתאים, לא מבחינה טריטוריאלית ולא מבחינת הדין המהותי

אדם בן 86, חולה סרטן כליות סופני, הופנה לפרוצדורה פשוטה יחסית, שתפקידה להקל על מצוקתו הנשימתית. אך הרופאים שהיו אמונים על ניתוחו החליטו מיוזמתם לבצע ביופסיה - שלא נכללה בהפניה הרפואית ולא אושרה מראש. ההליך הסתיים בהסתבכות קשה, פתיחת בית החזה, הידרדרות בתפקוד הגופני של המטופל, ולבסוף מוות כעבור כחודש וחצי - לאחר תקופה של סבל

אשה שהלכה לעולמה ולא הותירה צוואה מסודרת, ניהלה חשבון בנק שאליו הכניסה את אחת מבנותיה כשותפה. מבחינת הבת, החשבון נוהל עמה במשותף, והיות והיה בו סעיף "אריכות ימים", הרי שבמות האם הכספים כולם שייכים לה. הסעיף קובע כי לאחר פטירת אחד מהשותפים לחשבון, בן הזוג שנותר בחיים רשאי להמשיך ולבצע פעולות בחשבון. ואולם בית המשפט לא אישר זאת, והכריע אחרת