הסדרי חוב הם מנגנון שבו חברה שאינה עומדת בהתחייבויותיה מגיעה להסכמה עם נושיה על שינוי תנאי החוב, לרוב באמצעות דחיית מועדי פירעון, הפחתת קרן, המרת חוב למניות או הזרמת הון מצד בעל השליטה. בישראל נדונו הסדרים רבים בעקבות גיוסי חוב של חברות אחזקה וחברות
נדל"ן, וההליך מנוהל מול נאמנים המייצגים את מחזיקי אגרות החוב ובאישור בית המשפט. מחיקת חלק מהחוב מכונה בעגה המקצועית תספורת, והיא נופלת בעיקר על גופים מוסדיים המנהלים כספי חיסכון פנסיוני. סדרת ההסדרים הובילה לשינויי חקיקה ולהחמרת כללי החיתום והנאמנות. ההבחנה
בין הסדר חוב מרצון לבין הליך חדלות פירעון קובעת את סדר הנשייה ואת מידת השליטה של הבעלים בתהליך.
לקוחה עם חוב של 220 אלף שקל חתמה על הסדר עם מזרחי טפחות, אך כבר ביום החתימה היא העבירה כספים לחשבון אחר. בית המשפט לתביעות קטנות קבע שההסדר היה "כישלון ידוע מראש" וחייב את הבנק ב-10,000 שקל, אבל השופטת תמר בר-אשר מהמחוזי בירושלים ביטלה את פסק הדין לחלוטין
