ההתנתקות הייתה תוכנית ממשלתית לפינוי היישובים הישראליים מרצועת עזה ומצפון השומרון ולנסיגת הכוחות מהשטח. המהלך כלל פינוי אלפי תושבים מגוש קטיף, הריסת מבנים ופירוק תשתיות, לצד מנגנון פיצויים
שנקבע בחוק ייעודי וניהול תהליכי קליטה ביישובים חלופיים. ההיבט הכלכלי היה משמעותי: תשלומי פיצוי בהיקף מיליארדי שקלים, אובדן ענף חקלאות יצואני שהתבסס על חממות וגידולים נקיים ממזיקים, ופגיעה במקומות תעסוקה
של תושבים ושל עובדים מהאזור. שנים לאחר מכן המשיכו התדיינויות על גובה הפיצוי, על שיקום עסקים ועל מעמד הקרקעות והנכסים שנותרו מאחור. הלקחים מהמהלך שימשו בסיס לדיונים מאוחרים יותר על מנגנוני פינוי ופיצוי ועל אופן הערכת נכסים עסקיים.
השופטת אישרה הסדר חוב חריג בנסיבותיו, לאחר שקבעה כי מצבו האישי של החייב - מפונה מגוש קטיף, אב לחמישה, שאחד מילדיו מתמודד עם מחלה נפשית ואשתו נכה לחלוטין בשל גידול בראש - מצדיק את ההקלה. למרות חוב של 3.6 מיליון שקל ושמאות גבוהה לביתו, נקבע כי הוא יפרע
250 אלף שקל בלבד בפריסה של שנתיים, וכי דירתו לא תימכר. בית המשפט הדגיש כי הסתבכותו, “לא נבעה מהתנהלות חסרת תום לב, אלא כתאונה כלכלית”