תקן חשבונאי זה שינה את אופן הצגתן של עסקאות חכירה בדוחות הכספיים. עד להחלתו יכלו חברות לרשום תשלומי שכירות כהוצאה שוטפת בלבד, ואילו לפיו הן נדרשות להכיר בנכס זכות שימוש ובהתחייבות מקבילה במאזן עבור רוב חוזי החכירה. התוצאה היא ניפוח לכאורה של המאזן,
עלייה ברווח התפעולי לצד גידול בהוצאות המימון, ושינוי ביחסי מינוף ובאמות מידה פיננסיות מול בנקים. ההשפעה חדה במיוחד ברשתות קמעונאות הפועלות בסניפים שכורים, בחברות תעופה ובחברות ליסינג. עליית הריבית
מגדילה את ההיוון של ההתחייבויות האלה ומחדדת את ההבדל בין הרווח החשבונאי לתזרים בפועל. משקיע שקורא דוחות של חברות עתירות חכירות נדרש להשוות נתונים לפני ואחרי החלת הכללים כדי לקבל תמונה נכונה.
עליית הריבית צריכה להתבטא בשיעור היוון גבוה יותר להתחייבויות; על פי החשבונאות, אין לשערך את ההתחייבויות לחכירה וכך מעוותים את הצגת ההתחייבויות והנכסים בחכירה