מתקן התפלה הוא מפעל תעשייתי המפיק מים ראויים לשתייה ממי ים, ברוב המקרים בטכנולוגיית אוסמוזה הפוכה, שבה המים נדחסים דרך ממברנות המסננות
את המלחים. ישראל נשענת על מערך מתקנים לאורך חוף הים התיכון, ובהם אשקלון, פלמחים, חדרה, שורק ואשדוד, המספקים חלק ניכר מצריכת המים העירונית ומפחיתים את התלות במשקעים ובמאגרים הטבעיים. המתקנים נבנים לרוב בשיטת זכיינות ארוכת טווח, שבה יזם פרטי מקים ומפעיל את המפעל
ומוכר את המים למדינה במחיר שנקבע מראש במכרז. עלות המים המותפלים מושפעת בעיקר ממחירי החשמל, ולכן תעריפי המים לצרכן קשורים למחירי האנרגיה ולזמינות הגז הטבעי, ולעלות המימון של הפרויקטים.
החברות הגיעו להסכם עם המדינה להארכת תקופת הזיכיון עד לתום שנת 2044 כחלק מהליך הסדרה אשר התנהל מול המדינה לקבלת פיצוי בגין נזקי מלחמת חרבות ברזל, אשר גררה גידול משמעותי בעלויות ההקמה והתארכות בלוחות הזמנים אשר מומנו ממקורות פנימיים; התזרים התפעולי הממוצע צפוי לעמוד על כ-240-220 מיליון שקל בשנה
