הטלוויזיה החינוכית הישראלית הייתה גוף שידור ממלכתי שפעל תחת משרד החינוך, ושידוריה הועברו בין היתר בערוץ המסומן במספר עשרים ושלוש. הגוף הפיק תוכניות לימוד לילדים ולנוער לצד תוכניות אקטואליה, תרבות ודרמה, ושימש חממה למפיקים, ליוצרים ולמגישים שהמשיכו לגופי
שידור מסחריים. במשך שנים התנהל דיון ציבורי ותקציבי על עתידה, על הכפילות מול השידור הציבורי ועל עלות התחזוקה שלה, דיון שהסתיים בסגירת הגוף והעברת חלק מנכסיו לתאגיד השידור. סיפורה מדגים את השאלה הכלכלית שמלווה את שוק המדיה בישראל: כיצד לממן תוכן ציבורי בעידן
שבו הצופים עוברים לפלטפורמות סטרימינג ותקציבי הפרסום נודדים לדיגיטל.
