העליות באפיק הצמוד: בהכרח נגמרה החגיגה?
אחרי עליות השערים הנאות שהיו בחודשים האחרונים באפיק אג"ח צמוד המדד, עולה השאלה, האם עליות אלו ימשכו, והאם כדי למשקיע להצטרף להשקעה באפיק או ששוב המשקיע הקטן מאחר את הרכבת.
ננסה לענות על שאלות אלו מייד, אבל קודם כל לעובדות:
עד כה ב-2008 אין אפיק השקעה ריווחי יותר, בממוצע כמו האפיק צמוד המדד, העליות בצמודים היו בכל הקטגוריות, בעוצמה משתנה כפי שניתן לראות בטבלה שבתחתית הכתבה:
מי שמכיר את המספרים הללו, וראה לאן נושבת הרוח, בכל הקשור לעליית מדרגה בקצב האינפלציה, בהחלט רווה נחת (כשמסתכלים על הטבלה רואים עד כמה), אחרים, (ויש רבים כאלו) יתבוננו בטבלה ודי יהיו בשוק – האם ייתכן שאפיק שנחשב ללב האפיק הסולידי במדינת ישראל הפגין ביצועים כה חזקים, והם לא ידעו זאת?, וחמור יותר כיצד תוצאות אלו לא באו לידי ביטוי בתיק ההשקעות שלהם?, הרי ב-2002 כשהאינפלציה הרימה ראש (אז זה היה כתוצאה מהתחזקות מואצת של הדולר-יחי ההבדל הקטן) רוב האנשים שהיו מחופרים בקופות גמל מיושנות, ותוכניות חיסכון שרובן עברו מן העולם, אותם משקיעים "מיושנים" ישבו על גג העולם והרוויחו באפיק הצמוד. הטבלה הנ"ל היא מעיין קריאת השקמה בשבילם ולכל אותם משקיעים שמופתעים מהנתונים בטבלה, והאמירה שברצוני להעביר אליהם היא – האינפלציה כאן וכדי להישאר. ועכשיו נעבור לשאלה האם כדי להצטרף לצמודים או לא.
התשובה מורכבת משניים – כן כדי להצטרף לאפיק הצמוד אבל חשוב לדעת לאיזה סגמנט.
מניתוח הנתונים שבטבלה עולות מסקנות ברורות:
1. עד עכשיו לא היה צורך לקחת סיכונים גדולים יותר בכדי לקבל תשואה גבוהה יותר – זאת אומרת הצמוד הקצר בינוני הממשלתי, שהיא האפיק הכי פחות מסוכן, הניב תשואה ממוצעת דומה לאפיקים האחרים שמסוכנים ממנו, מי מצד המח"מ ומי מצד הדירוג.
2. התשואה לפדיון הממוצעת אינה מעודדת – נשאר "מעט מאוד בשר" בצמודים, בעיקר הממשלתיים, ומשך חיי האג"ח הממשלתי ארוך מדי ומשקף אינפלציה גבוהה צפויה לשנים רבות, מה שלא מסתדר עם האטה העולמית שנחווה בשנים הקרובות שתשפיע בסופו של דבר על גורמי האינפלציה המשמעותיים – מחירי הסחורות והצריכה הפרטית.
אז מה עושים?
מהטבלה ניתן לראות, כי באפיק האג"ח הקונצרני התשואה לפדיון, זאת אומרת התשואה הצפויה מאחזקת אג"ח עד לפדיונו תלויה בך,המשקיע, –זה כמו סלט בהרכבה אישית – אתה תחליט על המח"מ, הדירוג, התשואה ותבנה לך את סל האג"ח שמתאים לך. התל בונד הם סלים שמתאימים לחלק מהמשקיעים, אומנם הדירוגים גבוהים אבל המח"מ ארוך (כ-5.5 שנים) והתשואה נמוכה ( כ-4% בממוצע). לדעתי מי שידע להרכיב את התיק שמתאים לצרכיו כפי שאני עושה בבניית תיק המתאים לצרכי, יקטין את אי הוודאות וייהנה מתשואה סבירה ממוצעת של מדד +5% בשנתיים הקרובות.

צרפת, בריטניה וקנדה בדרך להכרה במדינה פלסטינית – אז מה?
מהם התנאים להגדרת מדינה, האם יש משמעות לכך שמדינות מכירות במדינה פלסטינית, מהם הפתרונות לסכסוך, האם הם אפשריים
שינוי טקטוני מתרחש במערכת היחסים הדיפלומטית של ישראל עם בעלות בריתה המסורתיות. צרפת הודיעה כי בספטמבר תכיר רשמית במדינה פלסטינית, בעוד בריטניה וקנדה התחייבו עקרונית לצעד דומה בכפוף לתנאים מסוימים. המהלך המתואם מסמן סדק עמוק בחזית המערבית ומעמיד את ארצות הברית, הדבקה בעמדתה שמדינה פלסטינית יכולה לקום רק במסגרת הסכם שלום ישיר, בעמדת מיעוט.
הצעד האירופי-קנדי אינו מתרחש בחלל ריק. כ-150 מדינות ברחבי העולם כבר מכירות בפלסטין, והרשות הפלסטינית מקיימת נציגויות דיפלומטיות בעשרות בירות. אלא שעד כה, הגוש המערבי, בהובלת וושינגטון, היווה חומה בצורה נגד ההכרה. כעת, החומה הזו מתחילה להתפורר, ועימה ההערכה הישראלית בדבר תמיכה מערבית אוטומטית ובלתי מותנית.
מדינה על הנייר, כיבוש במציאות
הפרדוקס הפלסטיני חושף את הפער בין המשפט הבינלאומי למציאות בשטח. על פי אמנת מונטווידאו משנת 1933, ארבעה תנאים נדרשים להגדרת מדינה: אוכלוסייה קבועה, ממשל מתפקד, גבולות מוגדרים ויכולת לקיים יחסים בינלאומיים. הרשות הפלסטינית, במבט ביקורתי, עונה במלואו רק על הקריטריון הראשון.
הממשל הפלסטיני מפוצל ומשותק: הרשות שולטת חלקית בגדה המערבית, בעוד חמאס מחזיק ברצועת עזה מאז 2007. השליטה הצבאית הישראלית באזורי C, כ-60% משטח הגדה, והגבלות הסכמי אוסלו מרוקנים מתוכן את הריבונות הפלסטינית. הגבולות אינם מוסכמים, והיכולת לנהל מדיניות חוץ עצמאית מוגבלת בחוסר שליטה על מעברי הגבול והתלות הכלכלית בישראל.
ובכל זאת, המשפט הבינלאומי והקהילה הבינלאומית בוחרים להתעלם מהפערים הללו. מאז הכרזת אש"ף על הקמת מדינה פלסטינית ב-1988, זרם ההכרות הלך וגדל. ב-2012 העניקה העצרת הכללית של האו"ם לפלסטין מעמד של "מדינה משקיפה שאינה חברה", דרגה אחת מתחת לחברות מלאה, אך צעד סימבולי משמעותי שפתח דלתות לארגונים בינלאומיים ולבית הדין הבינלאומי בהאג.