פיזור סיכונים הוא עיקרון בסיסי בניהול השקעות, שלפיו חלוקת ההון בין נכסים שאינם נעים יחד מקטינה את התנודתיות של התיק בלי לוותר בהכרח על תשואה. הפיזור נעשה בכמה מישורים: בין אפיקים כמו מניות ואג"ח, בין ענפים, בין מדינות ומטבעות ובין מכשירים סחירים ולא
סחירים. המגבלה המרכזית מתגלה במשברים, כאשר קורלציות בין שווקים עולות בחדות ונכסים שנחשבו בלתי תלויים יורדים יחד, תופעה שמכונה הדבקה פיננסית. גם ריכוז יתר במניות טכנולוגיה גדולות מייצר סיכון נסתר בתיק שנראה מפוזר לכאורה. עבור משקיע פרטי הדרך המעשית ליישום היא
באמצעות קרנות מחקות רחבות ובחינה תקופתית של ההרכב, שכן ההרכב משתנה מעצמו בעקבות תנועות הבורסה ומצריך איזון מחדש בשוק ההון.
מי שמחזיק ציוד, יציקה, מעצבים ומשלבי שרתים סבור שפיזר את הסיכון בין ארבעה עסקים שונים. בדקתי אלפי הודעות של אנבידיה מול תשע חברות בשרשרת, והתמונה שמתקבלת היא שתשומת הלב אינה מבחינה בין הדרגות, אבל החשיפה הכלכלית כן
