הפרת הסכם
חוזים מחייבים את הצדדים להם מרגע כריתתם, ועקרון קיום ההתחייבויות בתום לב מהווה יסוד מרכזי בדיני החוזים. הפרת הסכם היא מונח משפטי המתאר מצב שבו צד לחוזה אינו מקיים את התחייבויותיו החוזיות, במלואן או בחלקן, כפי שסוכם מול הצד השני. דיני החוזים בישראל,
המעוגנים בעיקר בחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), קובעים את המסגרת המשפטית להתמודדות עם מצבים כאלה, ומגדירים מהי הפרה יסודית לעומת הפרה שאינה יסודית.
כאשר מתרחשת הפרת הסכם, עומדות בפני הצד הנפגע מספר אפשרויות משפטיות, ובהן דרישה לאכיפת החוזה כלשונו,
ביטולו, ותביעה לפיצויים על הנזק שנגרם כתוצאה מההפרה. בעולם העסקים, הפרות הסכם עלולות להתרחש בהקשרים מגוונים, החל מעסקאות מסחריות ועד להסכמי עבודה, שיתופי פעולה עסקיים ועסקאות נדל"ן.
מחלוקות בנוגע להפרת הסכמים מגיעות לעיתים קרובות להכרעה בבתי המשפט
או
בהליכי בוררות, בהתאם למנגנון יישוב הסכסוכים שנקבע בהסכם המקורי בין הצדדים. תביעות מסוג זה עשויות להימשך זמן רב ולהיות כרוכות בעלויות משפטיות משמעותיות עבור הצדדים המעורבים, ולעיתים גם בפגיעה במוניטין העסקי של הצד המפר.
תרופות ההפרה כוללות אכיפה, ביטול ופיצוי, והן עולות לדיון בסכסוכי שכירות, בעסקאות נדלן ובחוזי העסקה, ולכן פסיקת בתי המשפט בתחום מעצבת את רמת הסיכון שצדדים לחוזה נדרשים לתמחר מראש.