רפורמה בתכנון ובנייה מתייחסת לשורת שינויים במערכת התכנון בישראל, שמטרתם לקצר את משך הזמן שבין ייזום תוכנית לבין הוצאת היתר בנייה ותחילת השיווק בפועל. חוק התכנון והבנייה, שנחקק בשנת 1965, תוקן עשרות פעמים לאורך השנים, וכל תיקון הוסיף שכבת מורכבות נוספת.
כתוצאה מכך, הליכי האישור הפכו לארוכים ומסורבלים, מצב שנחשב לאחד החסמים המרכזיים להגדלת היצע הדיור ולבלימת עליית מחירי הנדל"ן.
הרפורמות בתחום מתמקדות בדרך כלל בשני צירים: פרקי התכנון ופרק הרישוי. בין הכלים הבולטים נמנית הוועדה לתכנון מתחמים מועדפים
לדיור (ותמ"ל), שהוקמה כדי לקדם במהירות תוכניות דיור גדולות ולעקוף ועדות מסורתיות. במקביל, מקודמים מהלכים של רישוי מקוצר, האצלת סמכויות לוועדות מקומיות, דיגיטציה של הליכי הרישוי והארכת תוקף של אישורים רגולטוריים.
לצד היתרונות שבקיצור הליכים והגדלת
היצע הדירות, הרפורמות מעוררות ביקורת מצד גופים סביבתיים ותכנוניים, החוששים מפגיעה בשיתוף הציבור, בשטחים הפתוחים ובאיכות התכנון. הדיון סביב הרפורמה בתכנון ובנייה נותר מרכזי במדיניות הדיור, ומשפיע ישירות על יזמים, רשויות מקומיות ורוכשי דירות.
קיצור
הליכי הרישוי נחשב לאחד המפתחות להגדלת היצע הדירות ולהתמודדות עם משבר הדיור, ולכן שינויים בחוק התכנון והבנייה נבחנים לפי משך הזמן מהפקדת תוכנית
ועד היתר בפועל.
במסגרת החקיקה ניתן מענה לשלל הקשיים שיצרה תוכנית המתאר הארצית (תמ"א 38) מבחינה תכנונית, מוניציפלית וכלכלית, באמצעות מתן מענה לצורכי ציבור. בנוסף, החלופה מתמרצת הכנת תוכניות כוללניות להתחדשות עירונית אשר יתוו את מדיניות התכנון העירונית בצורה המיטבית.
