זכיינות היא מודל שבו בעל מותג מעניק ליזם עצמאי זכות להפעיל סניף תחת השם המסחרי שלו, בתמורה לדמי כניסה, לתמלוגים שוטפים ולהשתתפות בתקציב הפרסום. הזכיין נושא בהשקעה בציוד ובשכירות, והרשת מרוויחה התרחבות מהירה בלי להעמיד את ההון בעצמה.
הכדאיות נמדדת
בפדיון החודשי מול עלות חומרי הגלם, השכר והשכירות, ובענף המזון המהיר השוליים דקים במיוחד, כפי שממחיש הפירוט של הכנסות סניף ברשת בתי הקפה. המודל נפוץ בקרב רשתות
קמעונאיות ובמותגי אופנה בינלאומיים, ומותגים כמו ארומה בנויים עליו.
תביעה שהגיש זכיין ותיק חשפה בדרך אגב את מה שרשתות הזיכיון שומרות קרוב לחזה: דמי הזיכיון, מדרגות התמלוגים, ההשקעה שנדרשת בפתיחה, והנוסחה שלפיה מתומחר סניף פעיל כשהוא עובר ידיים
