פקודת הראיות היא החיקוק המרכזי המסדיר בישראל אילו ראיות ניתן להגיש לבית המשפט וכיצד. היא קובעת את מעמדם של מסמכים, עדויות שמיעה, הודאות, חוות דעת מומחים ותעודות ציבוריות, וכן חסיונות כמו חיסיון עורך דין ולקוח וחיסיון רפואי. תיקונים שנוספו לה לאורך השנים
התאימו אותה לעולם הדיגיטלי והכשירו הגשה של פלטים ממוחשבים ורשומות מוסדיות, נושא קריטי בסכסוכים מסחריים שבהם רוב התיעוד נולד אלקטרוני. בהליכים כלכליים, כמו תביעות ייצוגיות, סכסוכי בעלי מניות ותיקי מס, ההכרעה נשענת פעמים רבות על שאלות של קבילות ולא רק על גוף
המחלוקת, ולכן פרשנות הפקודה בידי בית המשפט העליון משפיעה ישירות על אופן ניהול ההליך בעולם המשפט המסחרי.
עוזרת בית גנבה בשיטתיות במשך שנים מאות אלפי שקלים מניצול שואה. ניצול השואה שתבע אותה בתביעה אזרחית נפטר ובנו שנכנס בנעליו טען כי העוזרת עשקה את אביו ורוקנה את חשבון הבנק שלו. העוזרת טענה כי לאור גיליון ההרשעות הקודם שלה, היה על בני המשפחה לבדוק טוב יותר את מי הם מעסיקים. בנוסף טענה כי בן זוגה אשם גם הוא בגניבה. מה קבע בית המשפט?
