העובדות

----------------

אמנור קיסריה שירותי אבטחה ומוקד בע"מ (להלן: "המעסיקה") היא חברה העוסקת במתן שירותי מוקד, אבטחה ושמירה. במסגרת פעילותה מעניקה החברה שירותי סיור ושמירה לבתי עסק הקשורים עמה בהסכמים.

דורון עוזי, יעקב היקרי ומשי ישיבייב (להלן: "העובדים") עבדו אצל המעסיקה כסיירים, כאשר תפקידם היה לנסוע ברחבי אזור הפעילות המוגדר שלהם ולפקח על האתרים המצויים באחריות המעסיקה.

לטענת העובדים, במקרה של "קריאה" (הודעה מהמוקד המאויש 24 שעות של המעסיקה), היה עליהם להגיע במהירות למקום ממנו הגיעה הקריאה, לבדוק האם בוצעה פריצה, לנסות לאתר את הפורצים ובמידת הצורך להשתלט עליהם ולהביאם למשטרה.

לטענת העובדים, על מנת לחסוך בהוצאות שכר, יצרה המעסיקה יציר כלאיים שנקרא על ידה "משמרות סטנד ביי" או "משמרות כוננות", שהן משמרות שבהן משמש הסייר בתפקידו כרגיל, אלא, שהוא רשאי לשהות בביתו בין קריאה לקריאה. הסייר אינו רשאי לצאת מאזור ביתו, עליו להישאר במדים, הוא מחויב להחזיק את מכשיר הקשר פתוח לקריאות, מחויב לשאת נשק וכן להענות לכל קריאה שתופנה אליו. העובדים טענו, כי אין כל הבדל בין משמרת "כוננות" למשמרת רגילה. יתרה מזאת, לאור העובדה שרוב האירועים (הקריאות) היו בשעות הלילה, לעיתים משמרת כוננות הייתה פעילה יותר ממשמרת רגילה בשעות היום. לטענתם, עבור משמרת כוננות שילמה להם המעסיקה שכר חלקי. המעסיקה קבעה באופן שרירותי "מכסת מינימום" של קריאות לילה, שרק אם הסייר עבר אותה תחשב לו המשמרת כמשמרת "רגילה". לטענתם, מכסת המינימום של קריאות לילה הייתה גבוהה מאוד. המעסיקה לא לקחה בחשבון בחישוביה את הזמן הרב שנדרש לכל קריאה ואת זמן הנסיעה אל מקום האירוע וממנו. לפיכך, יש לחייב את המעסיקה להשלים את שכרם במשמרות הכוננות לשכר מלא.

לטענת המעסיקה, במסגרת כוננות הסיור אין העובד מגיע כלל לעבודה אלא אם הייתה קריאה במוקד החברה ודווח על פריצה לבית עסק. העובד יכול לעשות ככל העולה על רוחו כל עוד הוא שוהה בגבולות הגיאוגרפיים של גזרת הכוננות וזמין במכשיר הקשר. עוד טענה, כי במהלך המשמרת הסיירים אינם לבושים במדים, למעט בשעת הקריאות בפועל, והסיירים ניצלו את משמרות הכוננות לעיסוקיהם הפרטיים, לרבות מנוחה, צפייה בטלוויזיה וכדומה. המעסיקה טענה, כי כמות הקריאות במהלך משמרת הלילה נמוכה עובדתית מכמות הקריאות ביום ומספר הקריאות המזכה בשכר של משמרת רגילה נקבע מראש על פי התוויה של מועצת פועלי זיכרון יעקב ולא בצורה שרירותית. לאור האמור, טענה המעסיקה, כי השכר הניתן בעבור משמרת כזו אינו זהה לשכר הניתן עבור משמרת סיור או משמרת רגילה.

פסק הדין

-------------------

בית הדין קיבל באופן חלקי את התביעות, אולם דחה את תביעת העובדים לקבלת שכר מלא עבור שעות כוננות. בית הדין פסק, כי מאחר ומקור הזכות לתשלום עבור ביצוע כוננות הינו הסכמי, הצדדים רשאים לקבוע את תנאי הזכאות לה ואת היקפה בהסכם. מהראיות עולה, כי הוסכם במפורש, שהעובדים לא יהיו זכאים לשכר מלא עבור כוננויות.

עולה השאלה, האם ההסדר החוזי שבין המעסיקה והעובדים לעניין כוננות גורע מזכויות להן זכאים העובדים מכוח משפט העבודה המגן. לפיכך, יש לבחון האם מדובר בשעות בהן עמדו העובדים לרשות העבודה, שכן רובה של הפסיקה מתייחסת למקרים בהם נדרשו העובדים לשהות פיזית במקום העבודה, אך בחלק מהזמן היו חופשיים לעשות כרצונם ואף יכלו לישון.

בעניינינו מדובר בעובדים אשר במהלך הכוננות לא נדרשו לשהות במקום העבודה, אך היה עליהם להיות דרוכים ומוכנים במקרה של קריאה, אז נדרשו להגיע במהירות האפשרית ובמדים למקום האירוע. העובדים ניסו לטעון, כי זמן התגובה שנדרש מהם חייב אותם להישאר בסמוך לגזרה ואולם, בית הדין לא השתכנע שנדרש מהם זמן תגובה כזה המאלצם להישאר לישון ברכב. לפיכך נקבע, כי על אף שהעובדים נדרשו להגיע לכל קריאה במהירות האפשרית, עדיין היו חופשיים לעשות כרצונם בין קריאה לקריאה ויכלו לשהות בביתם. לאור ההלכה הקובעת, כי "שעות כוננות" בהן עובד פנוי "לעשות לעצמו" לא יחשבו שעות עבודה, יש להפריד בין השעות בהן נקראו העובדים לעבודה בפועל ("הקריאות") ובין הזמן בו לא עבדו בפועל אף שהיו דרוכים ונכונים לענות לקריאות. לפיכך נקבע, כי העובדים עבדו בפועל כ- 5 שעות עבודה בממוצע במשמרת כוננות. עבור שעות אלו הם זכאים לתשלום מלא.

לפיכך נדחתה תביעת העובדים לקבלת תשלום שכר מלא עבור שעות כוננות.

(*) הכותבת - עו"ד ב"כל עובד", מרכז המידע בדיני עבודה של "חשבים-HPS".