עובדים, שהצהירו שאינם יהודים על מנת לעבוד בתפקיד "גוי של שבת", לא יקבלו תגמול מיוחד עבור עבודה בשבתות וחגים

העובדות ------------- מרכז רפואי מעייני הישועה (להלן: "המעביד") הינו בית חולים הנותן שירותיו למטופלים שהינם ברובם מהציבור החרדי - דתי ומקפיד לקיים את ההלכה הדתית במלואה. על פי ההלכה, קיימות פעולות האסורות לביצוע על יהודים ביום השבת למעט במקרים של "פיקוח נפש". על כן, מעסיק המעביד ביום שבת עובדים, שאינם יהודיים במסגרת משרה של "גוי של שבת" על מנת, שאלו יבצעו את הפעולות שעשייתן נוגדת את ההלכה במטרה לשמור על קדושת השבת. יהודים רשאים לבצע פעולות האסורות בשבת רק במקרים של "פיקוח נפש". פעולות אחרות כמו כתיבה, הדלקת מכשירים חשמליים, ומענה לטלפונים, אסורה.

גלינה קיסלגוף, איוון קיסלגוף ואנה שפושניקוב (להלן: "העובדים") הועסקו במסגרת המעביד כ"גוי של שבת". העובדים עבדו אך ורק בימי שבתות ובחגי ישראל. העובדים תבעו תשלום גמול עבור עבודה בשבתות וחגים מכח חוק שעות עבודה ומנוחה התשי"א ? 1951 (להלן: "החוק"). סעיף 7 (ב) לחוק קובע כדלקמן: "המנוחה השבועית תכלול ? (1)לגבי יהודי ? את יום השבת; (2)לגבי מי שאינו יהודי ? את יום השבת או את היום הראשון או את היום השישי בשבוע, הכל לפי המקובל עליו כיום המנוחה השבועית שלו".

המעביד טען מנגד, כי העובדים כולם התקבלו לעבודה אך ורק לתפקיד "גוי של שבת". הם התקבלו לאחר ראיון עם רב בית החולים ולאחר בדיקה קפדנית, שביצע באשר ליהדותו של המועמד לעבודה. כל העובדים הציגו את עצמם כלא יהודים, והם אף חתמו על הצהרה ברוח זו. העובדים מעולם לא דרשו לקבל גמול עבור עבודתם בשבתות ובחגים ולא הודיעו, כי יום השבת הוא יום המנוחה השבועית שלהם. המעביד טען, כי לו היו העובדים מציגים עצמם כיהודים או טוענים, כי יום השבת הוא יום המנוחה השבועי שלהם, הם לא היו מתקבלים לעבודה זו, וזאת משיקולים הלכתיים.

פסק דין ------------ בית הדין דחה את התביעה וקבע, כי:

מעדויות העובדים כולם עולה באופן ברור, כי העובדים התקבלו לעבודה לצורך תפקיד של "גוי של שבת", הם היו מודעים, כי התקבלו לתפקיד זה ולתפקיד זה בלבד, וזאת בשל כך, שעל פי ההלכה היהודית אין הם נחשבים כיהודים. בפועל, הם עבדו אך ורק בימי שבת וחגי ישראל. במהלך כל תקופת עבודתם הם לא טענו טענה כלשהי כנגד העסקתם בדרך זו וכנגד הגמול, שניתן להם בגין העסקתם.

כשם שהצהרתו של עובד על היותו יהודי מחייבת את מעסיקו לעניין החוק כך גם הצהרתו, בין במפורש ובין במשתמע, כי אין הוא יהודי מחייבת ביחסים, שבין העובד למעסיק, וזאת לאחר בדיקה סבירה של המעסיק שנעשית בתום לב.

העובדים הגיעו לעבודה מתוך ידיעה ברורה, כי קבלתם לעבודה הינה על רקע העובדה, שאין הם נחשבים כיהודים על פי ההלכה היהודית, ואין הם רשומים כיהודים בתעודות הזהות שלהם.

המעביד ביצע את הבדיקה בעניין זה בדרך של קבלת הצהרה מפי העובדים, ובנוסף בדרך של בדיקת תעודות הזהות. בפועל, מתכונת עבודתם במהלך כל שנות העבודה בוצעה על סמך הנחה זו. הואיל וכך, אין הם נחשבים כיהודים לצורך חוק, וממילא יום המנוחה שלהם אינו יום השבת כקבוע בסעיף 7(ב)(1) לחוק.

בהתייחס לאמור בסעיף 7(ב)(2) לחוק, המעביד רשאי היה להניח, כי יום השבת אינו יום המנוחה המקובל על העובדים. על פי האמור בסעיף קטן זה, גם לגבי מי שאינו יהודי יתכן ויום השבת יהיה יום המנוחה השבועי שלו "הכל פי המקובל עליו".

בנסיבות קבלת העובדים לעבודה, היינו עבודה בשבתות ובחגי ישראל בלבד, עבודה שהוצעה רק למי שאינו יהודי על פי ההלכה, ניתן היה להניח, כי אין מדובר בעובדים שיום השבת הוא יום המנוחה המקובל עליהם.

נוכח האמור לעיל, דחה בית הדין את תביעת העובדים לגמול עבור עבודה בשבתות וחגים.

(*) הכותבת - עו"ד ב"כל עובד", מרכז המידע בדיני עבודה של "חשבים-HPS".