גיל בפמן אופטימי: "נראה שיש מענה למצוקה של מקורות המימון במשק הישראלי"
כלכלני בנק לאומי פרסמו היום (א') סקירה מאקרו כלכלית מקיפה בה הם סוקרים את ההתפתחויות האחרונות בכלכלת ישראל ובשוק ההון. הכלכלן הראשי של הבנק, ד"ר גיל בפמן, אומר כי "נראה שיש מענה למצוקה של מקורות המימון במשק הישראלי.
מדובר, אומר בפמן, בראש ובראשונה בהגדלה משמעותית של היקף גיוס ההון של מדינת ישראל בחו"ל לרמה נטו של 2.5 - 3.0 מיליארד דולר בשנה. במונחי ברוטו, מדובר בכ- 5 - 6 מיליארד דולר לשנה. לשם השוואה, גיוסים (ברוטו) גדולים יחסית היו בשנים 2005 - 2006, חלקם במסגרת ערבויות של ממשלת ארה"ב, בהיקף של כ-4 מיליארד דולר בשנת 2005 וכ-3 מיליארד דולר בשנת 2006.
שינוי משמעותי בהרכב תיק הנכסים של הציבור, תוך מעבר של נכסים חזרה לכיוון שוק איגרות החוב, עשוי לסייע במידה רבה בהפחתת קשיי המימון במשק. דוגמאות לכך: החזרת השקעות מחו"ל לשוק איגרות החוב המקומי ומעבר מפיקדונות עו"ש, קרנות כספיות ופח"ק לאיגרות חוב. עם זאת, אומר בפמן, "נראה ששינוי כזה בהרכב התיק לא יתרחש כל עוד לא תהיה עלייה משמעותית בתשואות לפדיון, שתגדיל את האטרקטיביות של אפיק זה למשקיעים".
עוד מציין בפמן כי העלייה בצרכי המימון תתבטא בלחץ מסוים לעלייה של הריבית לטווח בינוני וארוך בישראל. עוצמת העלייה תלויה במספר גורמים ובהם: אופן החלוקה של גיוסי המדינה בין השוק המקומי וחו"ל, ההתפתחויות בשווקים הפיננסיים בעולם ושינויים בהרכב תיק הנכסים של הציבור. עם זאת, לפי שעה, לא נראה שמדובר בחזרה לרמות התשואה והריבית שהיו במיתון הקודם ואשר הגיעו לשיאן במהלך שנת 2002.
עוד מציינים כלכלני לאומי כי היום שאחרי המשבר יחייב חשיבה מחודשת על יעד האינפלציה כיעד הראשי אשר בינו לבין שאר יעדי המדיניות, קיימת הרמוניה, בטווח הארוך. סביר שבמציאות שתתקיים אחרי המשבר ישרור מצב של ריבוי יעדים שיחייב שימוש במספר כלים. אחד היעדים החשובים, אם לא המרכזי שבהם יהיה שמירה על היציבות הפיננסית וריכוז הפיקוח על כל המוסדות הפיננסיים בידי גוף אחד.
"מן ההיבט המוניטרי, נראה שהפסקת ההרחבה הכמותית לא תהיה פשוטה. בימים כתיקונם, הבנקים לווים כסף מבנק ישראל לתקופה קצרה ובנק ישראל מווסת את פעילות המערכת הבנקאית על ידי הצהרה על ריבית יעד וקביעת הכמות המוצעת של כסף התואמת לכך. עם זאת, בעת הזאת, משמוצו הכלים "הקונבנציונליים" של בנק ישראל, ביצוע המדיניות מסתייע גם בשימוש בכלי מדיניות "לא קונבנציונליים" ובהם: רכישת איגרות חוב ממשלתיות לטווח בינוני וארוך על ידי בנק ישראל ורכישת מטבע חוץ. פעולות אלו כרוכות בהזרמת כסף לשווקים".
רכישות מטבע החוץ מצטברות ליתרות בנק ישראל במטבע חוץ ובכך הן מייצרות אפקט מייצב, אך לא נטול סיכונים. קיומן של היתרות מעיד על חוסנה הפיננסי של ישראל. מנגד, מציינים בלאומי, הרכב היתרות שכולל בעיקר אגרות חוב של ממשלת ארה"ב ופיקדונות בבנקים מרכזיים, חושף את ישראל לסיכוני שוק שונים, כמו לדוגמא ירידה בערכו של הדולר בעולם או פערי ריבית בין ישראל לבין חו"ל, ובכך יוצר פוטנציאל לעלות פיסקאלית גדולה בגין פעילות זו שבאה לידי ביטוי בגרעון גדול בהון בנק ישראל.
"באשר להיקפה של עלות זו, הרי שישנו מהלך דומה מאוד מן העבר ועל פיו התערבות בנק ישראל במסחר במטבע חוץ בסוף שנות ה-90 יצרה גירעון גדול בהון בנק ישראל. יתרת ההפסד, המופיעה בדו"ח הכספי של בנק ישראל, הסתכמה נכון לסוף שנת 2008, ב-21.4 מיליארד שקל. אחת המשמעויות של הפסד ההון שנוצר בבנק ישראל כתוצאה מצבירת היתרות היא שהרווחים מהשקעת היתרות המט"ח ישמשו לכיסוי ההפסד הצבור ולא יועברו לקופת הממשלה.
