עובדים חויבו לפצות את מעסיקתם בגין "גניבת לקוחות"

העובדות ----------------- פנחס חוזה סוכנות לביטוח בע"מ (להלן: "המעבידה"), הינה סוכנות לביטוח העוסקת בעיקר בשיווק ומכירה של פוליסות לביטוחי חיים ובריאות.

יוסי כהן, סער סמילה, בן אבו איתן (להלן: "העובדים") הועסקו ע"י המעבידה כמשווקי פוליסות ומספקי שירות ללקוחותיה. במסגרת תפקידם פנו לאנשים לשכנעם לרכוש פוליסות ביטוח חיים ובריאות באמצעות הסוכנות. לשם כך סיפקה להם הסוכנות רשימה של אנשים והעובדים פעלו במסגרת אותה רשימה.

בהסכם העבודה, שנחתם בין המעבידה לעובדים, נקבע, כי על העובדים חל איסור מפורש לקיים קשר עם לקוחות הסוכנות במשך שנתיים מיום סיום יחסי העבודה.

העובדים פרשו מהסוכנות והקימו סוכנות עצמאית, תוך כדי פנייה ללקוחותיה של המעבידה, חרף האיסור החוזי.

המעבידה טענה, כי עוד טרם התפטרותם של העובדים, ובזמן העסקתם במעבידה, פנו יחד לעסק משותף. שיטת עבודתם של העובדים הייתה כזו בה פנו ללקוחות המעבידה ביטלו להם את חוזי הביטוח והחליפו אותם בחוזי ביטוח חדשים. פעילות זו של העובדים הפרה את התחייבויותיהם כלפי המעבידה, בהתאם להתחייבותם בחוזה העבודה לסודיות לשמירה על מוניטין, למאגר לקוחותיה, לאי תחרות, וגוררת תשלום של 50,000 אלף דולר –"פיצוי מוסכם".

העובדים טענו, כי סיבת התפטרותם הינה פגיעה בתנאי עבודתם.לטענתם, לא השתמשו ברשימת הלקוחות של הסוכנות, אשר לא הייתה קיימת, והלקוחות, אשר לגביהם נטענת "הגניבה" אינם לקוחות של החברה. עוד טענו, כי פעלו באופן לגיטימי להתפרנס בכבוד בשוק חופשי ממשלח ידם. דינם של הסעיפים בחוזה העסקתם להתבטל שכן הם אינם חוקיים מאחר שהאינטרס לחופש העיסוק והזכות לפרנסה גובר על האינטרס של המעבידה.

פסק הדין -------------------- בית הדין סרב לאכוף את תנית הגבלת העיסוק, שבחוזי העבודה, מכיוון שמדובר בתניה רחבה המגבילה ומצרה את חופש העיסוק בצורה שאינה מידתית, הן מבחינת זהות הגורמים אליהם התחייבו העובדים שלא לפנות והן מבחינת פרק הזמן אליו התחייבו. זאת, בשים לב, כי אין מדובר בעובדים בכירים.

עם זאת, קבע בית הדין, שיש לחייב את העובדים בתשלום פיצוי למעבידה, שבהתנהגותם ניצלו את קשריהם עם מספר לקוחות על מנת לצאת לדרך עצמאית, חדשה ומתחרה, ובכך הפרו את חובת האמון המוגברת, החלה ביחסי עובד מעביד. אין פסול בכך שהעובדים רכשו ניסיון מקצועי וביקשו להפוך להיות עצמאיים, שכן הדבר מתיישב ומשתלב עם הזכות העל חוקתית לחופש העיסוק. הפסול הוא בדרך בה נקטו, בדרך של הפרת אמון והפרת חובת תום הלב תוך ניוד מספר לקוחות, שהיו ללא ספק חלק מקניינה של המעבידה כמעסיק.

אומנם טבעי הדבר, כי לקוחות, שנקשרו אל שכיר מסוים בעסק המספק שירות, יחפצו להישאר איתו בקשר עסקי, אך חובת הנאמנות של עובד למעבידו אמורה להוות "תמרור אזהרה" באשר למעשים מעין אלו, ובמיוחד בסמוך למועד עזיבתו של עובד את מקום עבודתו.

בפסיקת גובה הפיצוי למעבידה, בית הדין לקח בחשבון את מעמד העובדים אצל המעבידה, משך זמן עבודתם והתקופה בה ניתן להגביל את עיסוקם. סכומי הפיצוי שהוטלו על העובדים השתנו בין עובד לעובד, כאשר עובד אחד נדרש לשלם 35,000 ש"ח, עובד שני 10,000 ש"ח והעובד השלישי 20,000 ש"ח.

(*) הכותבת - עו"ד ב"כל עובד", מרכז המידע בדיני עבודה של "חשבים-HPS".