חוק העונשין הוא הקודקס הפלילי המרכזי בישראל, ובו מוגדרות העבירות והעונשים שניתן להטיל בגינן. לצד עבירות אלימות ורכוש קלאסיות, החוק כולל פרקים בעלי משמעות כלכלית ישירה: גניבה בידי מורשה, מרמה והפרת אמונים בתאגיד, קבלת דבר במרמה, שוחד, זיוף מסמכים ועבירות
שנוגעות לניהול כספי ציבור. תיקונים שנעשו בו לאורך השנים הרחיבו את הטיפול בעבירות צווארון לבן ובעבירות מחשב, והתאימו את רף הענישה למציאות כלכלית משתנה. עבור מנהלים, נושאי משרה ובעלי עסקים, ההבחנה בין הפרה אזרחית לבין עבירה לפי החוק הזה קובעת את גבולות האחריות
האישית. פסיקות של בית משפט השלום ושל ערכאות גבוהות יותר, לצד מדיניות הפרקליטות, מעצבות בפועל את יישום החוק.
עוזרת בית גנבה בשיטתיות במשך שנים מאות אלפי שקלים מניצול שואה. ניצול השואה שתבע אותה בתביעה אזרחית נפטר ובנו שנכנס בנעליו טען כי העוזרת עשקה את אביו ורוקנה את חשבון הבנק שלו. העוזרת טענה כי לאור גיליון ההרשעות הקודם שלה, היה על בני המשפחה לבדוק טוב יותר את מי הם מעסיקים. בנוסף טענה כי בן זוגה אשם גם הוא בגניבה. מה קבע בית המשפט?
