החייבת טענה שהחוב נפרע, הזוכה מנגד טענה שמדובר ברישום פנימי בלבד - אבל מי שהכריע את הקרב היה דווקא הסכם המשכון עצמו, שלא התייחס להלוואה נוספת - שעליה התבססה דרישת התשלום הגבוהה. רשם ההוצאה לפועל קבע כי "חלוף הזמן
הממושך בין שתי ההלוואות מחליש את הקשר המשפטי או העסקי ביניהן, ומחזק את המסקנה כי מדובר בחיובים נפרדים לחלוטין"
