דיור ציבורי

דיור ציבורי הוא מודל שיכון סוציאלי הכולל דירות בבעלות המדינה או חברות ממשלתיות ייעודיות, המושכרות בדמי שכירות מוזלים ונוחים לאוכלוסיות זכאיות בעלות הכנסה נמוכה, קשישים, נכים ומשפחות במצוקה כלכלית. בישראל מנוהל הדיור הציבורי בעיקר ובאופן ריכוזי באמצעות
חברות שיכון ופיתוח ממשלתיות ייעודיות. הזכאות לדיור ציבורי נבחנת על ידי משרד הרווחה בהתאם למבחני הכנסה ולקריטריונים סוציאליים נוספים.

היקף מלאי הדיור הציבורי בישראל נחשב נמוך יחסית בהשוואה למדינות מערביות רבות, ובעשורים האחרונים אף הצטמצם בעקבות
מדיניות
מכירת דירות לדיירים במסגרת חוק הדיור הציבורי, שאפשרה לזכאים לרכוש את הדירה שבה התגוררו בהנחה משמעותית.

הנושא עומד במוקד ביקורת חוזרת מצד ארגוני חברה אזרחית ומחקרי מדיניות, הטוענים כי מחסור בדירות ציבוריות מוביל לרשימות המתנה ארוכות ולעומס
על תקציב הסיוע
בשכר דירה. לאורך השנים עלו הצעות שונות להגדלת מלאי הדיור הציבורי, בין היתר באמצעות בנייה חדשה ורכישת דירות בשוק החופשי. יישום הצעות אלה תלוי במידה רבה בתקציב הממשלתי המוקצה בפועל לנושא הדיור בכל שנת תקציב נתונה.

מלאי הדירות מנוהל
בעיקר על ידי חברות ממשלתיות כמו עמידר, ורכישת דירות חדשות תלויה בהקצאה תקציבית של משרד הבינוי והשיכון. רשימות ההמתנה הארוכות משקפות פער מתמשך
בין הביקוש להיצע.