ייצוא גז
ייצוא גז טבעי הפך לרכיב משמעותי במדיניות האנרגיה של ישראל מאז גילוי מאגרי הגז הגדולים, תמר ולוויתן, בעשור השני של שנות האלפיים. לצד אספקת הגז לצריכה המקומית לייצור חשמל ולתעשייה, מיוצא חלק ניכר מהתפוקה השוטפת למדינות שכנות במסגרת הסכמים ארוכי טווח שנחתמו
במהלך השנים האחרונות בין ישראל לשכנותיה.
ישראל מייצאת גז טבעי בעיקר למצרים ולירדן, במסגרת הסכמים ארוכי טווח בין חברות האנרגיה הישראליות, ובהן שותפי לוויתן ותמר, לבין גופים ממשלתיים ופרטיים במדינות היעד. הייצוא מתבצע באמצעות צנרת יבשתית ותשתיות
ימיות
ייעודיות, וחלקו אף מומר לגז טבעי נוזלי במפעלי הנזלה מצריים לצורכי ייצוא ליעדים רחוקים יותר באירופה ובאסיה.
לייצוא הגז נודעת חשיבות כלכלית ומדינית כאחד, שכן הוא מספק לישראל הכנסות ממסי תמלוגים ומחזק את מעמדה כשחקן אנרגיה אזורי משמעותי, לצד
תרומתו ליציבות
היחסים הכלכליים עם מדינות השכנות החתומות על הסכמי שלום עם ישראל, ולביטחון האנרגטי של האזור כולו בטווח הארוך, לצד תרומה להכנסות אוצר המדינה מדי שנה.
הייצוא מחייב תשתית הולכה והנזלה, ולכן פרויקטים סביב מאגר לוויתן וצינורות לשכנות נבחנים לפי מחיר החוזה, לפי משך ההתקשרות ולפי היקף התמלוגים שגובה המדינה מאנרגיה מקומית.