פוליסת ביטוח היא החוזה בין המבוטח לחברת הביטוח. המבוטח משלם פרמיה, בדרך כלל חודשית, ובתמורה מתחייבת החברה לשלם תגמולי ביטוח אם יקרה אחד המקרים המוגדרים בפוליסה. מה שקובע אם ישולם כסף בפועל הם התנאים: הגדרת מקרה הביטוח, החריגים, תקופת האכשרה, ההשתתפות
העצמית והצהרת הבריאות שמילא המבוטח בעת ההצטרפות. חשוב לבדוק גם אם הפרמיה קבועה או משתנה לפי גיל, משום שפרמיה שעולה כל כמה שנים יכולה להכפיל את העלות לאורך חיי הפוליסה.
החוק ותקנות הפיקוח מעניקים למבוטח כמה הגנות. אפשר לבטל פוליסה בתוך זמן קצר מההצטרפות,
ואי גילוי של מצב רפואי בהצהרת הבריאות יכול לשמש עילה לדחיית תביעה רק בתוך תקופה מוגבלת מתחילת הביטוח. סוכן ביטוח נדרש להתאים את המוצר לצרכי הלקוח, אבל בפועל נמכרות לא מעט פוליסות למי שאינו זקוק להן.
הבעיה הנפוצה היא כפל ביטוח. ביטוח תאונות אישיות, למשל, חופף לעתים קרובות כיסויים שכבר קיימים בביטוח בריאות פרטי, בפוליסת ביטוח חיים או בביטוח
מנהלים, והמבוטח משלם פעמיים על אותו סיכון. בדיקה של רשימת הכיסויים, ולא רק של שם הפוליסה, חוסכת מאות שקלים בשנה.
אחרי הביקורת על ניוד כספי פנסיה וגמל, חשוב להציג את הצד של סוכני הביטוח: אנחנו אלה שמייצרים תחרות מול הגופים המוסדיים, פועלים להפחתת דמי הניהול ומלווים את החוסכים לאורך הדרך. מעבר למודל של ייעוץ בתשלום ישיר עלול, בעיניי, להשאיר דווקא את מעמד הביניים
והחוסכים הקטנים ללא ליווי מקצועי
