חוק הדיור הציבורי הוא חוק ישראלי המסדיר את זכויותיהם של זכאים לדיור ציבורי – דירות בבעלות המדינה המושכרות בשכר מוזל למשפחות וליחידים חסרי דיור העומדים בקריטריונים שנקבעו. החוק, שהתקבל בשנת 1998, נועד להבטיח קורת גג לאוכלוסיות מוחלשות.
הזכאות
לדיור ציבורי נקבעת לפי מבחני הכנסה, גודל המשפחה וקריטריונים נוספים, והיא מנוהלת על ידי חברות הדיור ההסועי בפיקוח משרד הבינוי והשיכון. עם השנים גדל הפער בין מספר הזכאים לבין מלאי הדירות הזמינות,
ונוצרו רשימות המתנה ארוכות.
סוגיית הדיור הציבורי נותרת סלע מחלוקת במדיניות הדיור בישראל, על רקע מכירת דירות ציבוריות בעבר והצורך בהגדלת ההיצע. ארגונים חברתיים פועלים לחיזוק החוק ולהרחבת זכויות הדיירים.
הצעת החוק שאמורה הייתה לאפשר לדיירים ותיקים לקנות את דירת הדיור הציבורי במסלול מסובסד תמתין לכנסת הבאה, בין היתר בשל התנגדות באוצר והסתייגות במשרד השיכון. במקביל הובטחו תקציבים לשיפוץ כאלף דירות ולרכש דירות חדשות, בעוד אלפי משפחות ממתינות לפתרון
