סעיף 119א לפקודת מס הכנסה (נוסח חדש), התשכ"א-1961, וסעיף 106 לחוק מס ערך מוסף, התשל"ו-1975 מאפשרים לרשות המסים לגבות חיוב מנכסי חייבי מס, גם אם אלו הועברו לצד שלישי.

בסעיפי החוק הנ"ל נקבעו שני תנאי-סף הכרחיים לכניסת גובה המס לפעולה:

1. היה לחבר-בני-אדם או ליחיד חוב מס או חוב מס סופי.

2. נתפרק או העביר את נכסיו ללא תמורה או בתמורה חלקית, או העביר את פעילותו בלי שנותרו לו אמצעים בישראל לסילוק החוב האמור.

המחוקק לא קבע אם ישנה חשיבות לסדר הכרונולוגי של התרחשות שני רכיבי תנאי הסף.

התעוררו מחלוקות בין הרשות לבין החייבים בעניין הפעלת סמכות הגבייה: הרשות טענה כי גובה המס יוכל להפעיל את סמכותו בכל מקרה שבו הועברו נכסים כאמור, גם אם החוב התגבש לאחר העברת הנכסים. מנגד טענו החייבים שהפעלת הסמכות האמורה תיתכן רק אם העברת הנכסים התבצעה לאחר התגבשות החוב.

לאחרונה אמר בית המשפט העליון את דברו בעניין ע"א 2755/08 דליה פלח ואח' נ' מס הכנסה - פקיד שומה תל אביב 3 ואח', ובכך שם קץ למחלוקות.

המערערת ובעלה לשעבר התחתנו בשנת 1984, ולהם שלושה ילדים. ביום 23.7.2003 נערך בין המערערת לבין בעלה הסכם גירושין, אשר קיבל תוקף של פסק דין, ולפיו העביר הבעל למערערת את חלקו בדירה בחולון. ביום 11.3.2004 רשמה המערערת את זכויותיה בדירה בפנקס המקרקעין. לבעל חוב לרשות המסים (מס הכנסה) בסך כ-1.8 מיליון ש"ח בגין שומות בעבור השנים 1994 ו-1998-1996. ערעור על שומות המס שהוגש מטעמו נדחה במסגרת פסק דין מיום 2.10.2005.

ביום 22.1.2006 נרשמה הערה בפנקס המקרקעין בדבר זכויותיה של רשות המסים (מס הכנסה) בדירה. זהו הרקע להגשת תביעה על ידי המערערת נגד המשיבים למתן פסק דין הצהרתי, שלפיו הזכויות בדירה הן בבעלותה, ולפיכך רשות המסים אינה רשאית להטיל עיקול, לשעבד או לממש את הזכויות בדירה בגין חובותיו של בעלה לשעבר.

לטענת פקיד השומה, ניתן על פי סעיף זה לגבות חובות מס של נישום גם מנכסים שהעביר החייב בטרם הפך חוב המס לסופי.

מנגד, לטענת המערערים, אין הסעיף מאפשר גבייה אלא מנכסים שהעביר החייב לאחר שחוב המס הפך לסופי.

בית המשפט העליון דחה את הערעור וקבע כי תכלית החקיקה היא אכיפת הגבייה. על פי לשון החוק ותכליתו, המטרה היא למנוע העברת נכסים על ידי החייב באופן שתהליכי הגבייה ייפגעו. עם זאת, החלת הסעיף על נכס שהועבר בטרם נוצר החוב אינה רצויה, וניתן אף לטעון כי היא עלולה לפגוע בצורה שאינה מידתית בזכויות קנייניות של המעביר והמקבל.

בהתאם לכך, ובאיזון הכולל, פסק בית המשפט כי הגבייה של רשות המסים תוגבל לתקופה המתחילה במועד שבו הנישום היה צריך לצפות את האפשרות כי יהא חייב במס לאור הליכים שמתנהלים בינו לבין רשויות המס. בעניין זה הסכים בא-כוח פקיד השומה כי לא יהא זה נכון לפעול אחורה בלא הגבלה, וכי נקודת ההתחלה תהא "מרגע שמתחילים הליכי שומה והנישום מוזמן לדיון".

משמע, גובה המס יוכל להפעיל את סמכותו ולגבות חוב מס מנכסי חייב שהועברו, רק אם בזמן שהנכס הועבר היה קיים הליך תלוי ועומד שהנישום החייב ידע עליו. טרם תקופה זו, אם החייב העביר את הנכס לאחר, הוא הופך למעשה לחסין מפני פעולות גבייה.

היתרון בגישה זו הוא שהיא תוחמת את הזמן על פי מבחן הידיעה, שכרוך בו גם מימד הציפיות. פעולת הרשות כפופה לידיעה ולציפייה של הנישום.