אין בהתנהגות הצדדים כדי להביא להכרה או אי הכרה ביחסי עובד ומעביד, אולם יש בה כדי להוות סממן חשוב המעיד על מעמד העובד כעובד החברה

העובדות ------------- שירי דליה (להלן: "העובדת") הועסקה כ- 10 שנים בחברת מאיר מזרחי שירותים בע"מ (להלן: "המעביד") כמטפלת בקשישים הזכאים לגמלת סיעוד מכוח פרק י' חוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב), תשנ"ה- 1995 (להלן: "החוק"). שירותי הסיעוד הופרטו ע"י הממשלה וניתנים ע"י חברות העוסקות במתן שירותי טיפול וסיעוד.

לטענת העובדת ביום 1.8.2000, קיבלה מהמעביד הודעת פיטורים לאלתר עקב קשיים כלכליים. לאחר פיטוריה הגישה תביעה כספית לתשלום זכויותיה נגד המעביד ונגד המוסד לביטוח לאומי (להלן: "המוסד"), בין היתר מאחר שהמעביד והמוסד הנם מעביד במשותף ועל כן שניהם יחד ולחוד חייבים לשאת בתשלום זכויותיה.

בית הדין האזורי דחה את תביעתה וציין, כי לא נוצרה כל זיקה בין העובדת לבין המוסד, שיש בה כדי להצביע על מעורבות כשלהי של המוסד בהעסקתה של העובדת. מכאן הערעור.

פסק הדין -------------- בית הדין הארצי דן בשאלה, האם יש לראות את המוסד כמעסיקם של העובדים הנותנים בפועל שירותי סיעוד לזכאים, יחד ובמשותף עם החברות נותנות השירותים. בית הדין קבע, כי על פי החוק, הוקם המוסד כרשות הסטטוטורית האחראית על יישום הוראות החוק. המחוקק קבע הסדר, לפיו המוסד הוא אשר קובע את הזכאות לגמלה, הוא הקובע את זהות הגוף נותן שירותי הסיעוד והוא המפקח על אותו גוף. המוסד אינו נותן שירות בפועל.

לאור האמור, ההסדר שבחוק תומך במסקנה, לפיה אין יחסי עובד- מעביד בין המוסד לבין העובדים הנותנים את שירותי הסיעוד בפועל לזכאים. המוסד הוא הגוף האחראי על תחום הביטחון הסוציאלי בארץ, מחויב לפקח ולוודא, כי הכספים המועברים ממנו מנוצלים למטרה הנכונה ובדרך ראויה. בכל אלה, אין כדי להפוך את המוסד למעסיקם של העובדים הנותנים את שירותי הסיעוד בפועל, יחד ובמשותף עם החברות נותנות השירותים. מכאן, שאין במימון המועבר אל חברות הסיעוד ובפיקוח עליהן, כדי לבסס טענה בדבר קיומם של יחסי עובד מעביד בין המוסד לבין עובדי החברות, המטפלים בזכאים לגמלה.

שירותי הסיעוד לזכאים ניתנים באמצעות הסכם התקשרות בין גוף ציבורי ? המוסד לבין חברה פרטית- חברה נותנת השירות. ההסכם נערך לטובת צד ג' ? הזכאי לגמלת הסיעוד. העובדת המטפלת בזכאי לגמלת סיעוד אינה צד להסכם זה, ואין לה כל קשר חוזי עם המוסד. הקשר החוזי קיים רק בינה לבין החברה הפרטית הנותנת את שירותי הסיעוד. האחריות המלאה למתן השירותים מוטלת על נותן השירות, ובתוך כך נותן השירות בוחר את המטפלים שבאמצעותם מספק הוא לזכאים לגמלת סיעוד את שירותי הסיעוד, נותן השירותים מתחייב לפקח מנהלית ומקצועית על המטפלים ועל מתן השירותים על ידם, בידו הכוח לפטר את המטפלים, נותן השירותים מתחייב להעסיק צוות מטפלים מאומן וכשיר לספק שירותי סיעוד לזכאים ונותן השירותים מחויב לשלם למטפלים בעד שירותי הסיעוד שכר ראוי ואשר אינו פחות משכר המינימום. נותן השירותים מתחייב להבטיח זכויותיהם הסוציאליות של המטפלים, ולדאוג לביטוחם המלא של המטפלים מפני נזקי גוף ורכוש העלולים להיגרם להם אגב ביצוע עבודתם, נותן השירותים ועובדיו יעמדו בכל עת לפיקוח המוסד או מי מטעמו בכל הנוגע לביקורת איכות השירותים הניתנים לזכאים, היקף השירותים, נהלי הדיווח והבטחת זכויות הסוציאליות של העובדים.

במקרה דנן נקבע, כי העובדת קיבלה את שכרה מהמעביד, נשלחה על ידו להשתלמות, בקשותיה של העובדת לחופשות ודיווחים על היעדרויותיה הוגשו למעביד והיא אף זכתה לפרס עובדת מצטיינת מהמעביד. מכאן עלה, כי העובדת התייחסה לאורך שנים למעביד כמעביד יחיד, ולא נמצאה עדות להתייחסותה אל המוסד כמעביד.

לפיכך, הערעור נדחה ונקבע, כי המוסד לא היה מעסיק במשותף של העובדת.

(*) הכותבת - עו"ד ב"כל עובד", מרכז המידע בדיני עבודה של "חשבים-HPS".