הנתון שכנראה מבשר על גל ירידות חד שבדרך

בשבועות האחרונים קיים בלבול רב בקרב משקיעים וסוחרים בשוקי המניות בארץ ובעולם, וזה מובן. יש לא מעט "גורואים" (כמו וורן באפט ואחרים) שטוענים (באפט טען כבר בנובמבר) שאנחנו עומדים לפני ראלי שיימשך הרבה מאוד שנים ולכן כיום זה זמן נהדר לקנות מניות. אחרים (כמו סורוס וג'ים רוג'רס) אומרים שהראלי האחרון הוא כזה שמאפיין שוק דובי ארוך טווח ולכן לא צריך לצפות, או לקוות, לעליות חדות במניות בשנים הקרובות.

יש גם חילוקי דעות תוך מיגזריים. רק בימים האחרונים התבשרנו על מחלוקת בין האנליסטית שהתפרסמה בשנה האחרונה בשל התחזיות העגומות, והנכונות, שלה על סקטור הבנקאות האמריקני, הלא היא מרדית' וויטני (שפעלה בבית ההשקעות אופנהיימר ולאחרונה פרשה והקימה חברה משלה) לבין גורו ההשקעות שחטף קשות בשלוש השנים האחרונות, ביל מילר. וויטני טוענת שמניות הבנקים עדיין לא אטרקטיביות, למרות ההתרסקות שלהן, ואילו מילר (ועוד רבים אחרים) טוען ההיפך, שכיום יש הזדמנות קניה שמגיעה פעם בדור (או כמה דורות, לצורך העניין).

לפני שנמשיך, כדאי להבהיר נקודה אחת מאוד חשובה כבר כאן. כמעט תמיד כשגורו אמריקני כזה או אחר מדבר בנוגע לשווקים הוא מתייחס למדדים המובילים בארה"ב, כלומר למדד הדאו ג'ונס, ה-S&P 500 והנאסד"ק, ולא לשווקים אחרים בעולם. וזה כשלעצמו כבר יוצר בלבול רב. כך, למשל, הדאו ג'ונס נמצא פחות או יותר ברמתו בשנת 1997 בעוד מדדים רבים אחרים בעולם גבוהים בעשרות ומאות אחוזים מרמתם אז, כולל מדד תל-אביב 100. יוצא דופן הוא הבווספה הברזילאי, שזינק בתקופה הזו בסביבות 400% (כלומר, היום הוא גבוה פי 5 לערך מרמתו ב-1997).

כלומר, גם אם מחנה הדובים צודק והדאו ג'ונס בסך הכל מבצע תיקון חזק למעלה בשוק דובי ארוך טווח, וגם אם בעוד 5, 10 או 12 שנים הוא עדיין יהיה ברמה דומה להיום, וזה בהחלט יכול לקרות, הרי שמדדי מניות אחרים בעולם יכולים בתקופה הזו לעשות עשרות ומאות אחוזים. וזה תסריט שבהחלט יכול להתממש.

בחזרה לעניינינו. במאמר מעניין שקראתי בימים האחרונים, טוען המחבר, כריס וובר, שלפי נתון תשואת הדיבידנד הרי שאנחנו לא עומדים לפני תחילתו של ראלי לטווח ארוך. והכוונה ל"מגה ראלי", כלומר דומה לאלה שהתחילו ב-1949 וב-1982, נמשכו הרבה מאוד שנים והעשירו בגדול את אלה שנכנסו למניות בתחילתם ונשארו עד לסופם. בכל פעם שהחל ראלי כזה, תשואת הדיבידנד (של החברות שעדיין חילקו דיבידנד..), שהוא נתון שאי אפשר לפברק (או שמקבלים את הכסף או שלא), היתה גבוהה מ-6%.

בראלי הגדול שהתחיל ב-1949 ונמשך עד 1966, במהלכו זינק מדד ה-S&P 500 מ-17 ל-80 נקודות, היתה תשואת הדיבידנד גבוהה מ-7% בתחילתו. לפני המפולת של אוקטובר 1929 היא ירדה מתחת ל-3% ולאחריה היא זינקה מעבר ל-10% (ולא חזרה לשם מאז..). בינואר 1973 נפלה התשואה מתחת ל-3%, שפל היסטורי עד אז, ובשנתיים שבאו לאחר מכן נפלו המדדים המובילים בוול סטריט בכמעט 50% ותשואת הדיבידנד זינקה לסביבות ה-6%.

ב-1982, לפני תחילתו של ה"מגה ראלי" האדיר של שנות ה-80' וה-90' העליזות בוול סטריט, טיפסה התשואה מעבר ל-6% (מדד הדאו ג'ונס עמד באוגוסט 1982 על 776 נקודות..). בתחילת שנת 2000, בשיא בועת ההיי-טק, נפלה התשואה לסביבות ה-1% בלבד, איתות ברור לכך שמחירי המניות יקרים מאוד ואנו עומדים לפני תיקון חד למטה. ומה קרה בשלוש השנים הבאות ידוע. והיום? בחודש מארס עמדה התשואה על כ-3.58% והראלי האחרון הוריד אותה ל-2.48%. נמוך מאוד בהסתכלות היסטורית ארוכת טווח.

אבל, חשוב להדגיש שוובר מדבר על "מגה ראלי", ולא מתייחס לעליות (או "תיקונים") שיכולים להימשך כמה שנים ובמהלכם הרבה מאוד מניות, מובילות, בינוניות וקטנות, יכולות לעלות במאוד או אלפי אחוזים. בסוף 2002 ותחילת 2003, למשל, לפני הראלי של 2003-2007, עמדה תשואת הדיבידנד על פחות מ-2%, מה שלא הפריע למדדים בניו-יורק ובכל העולם לעלות בחדות בשנים הבאות (מדד ת"א 25 עלה בתקופה הזו ביותר מ-200%).

בכל אופן, המסקנה העיקרית לדעתי שעולה מהניתוח שלו (שהוא בהחלט חשוב מאוד) היא שלא כדאי להתמקד בהשקעה בשוק אחד, בודאי שלא בשוק האמריקני ורצוי להשקיע בשווקים שונים מסביב לעולם. מה גם שזה מאוד פשוט היום, באמצעות תעודות סל או קרנות נאמנות. וכנראה שצריך להמשיך להיות עם היד על הדופק גם בשנים הבאות ולדעת לממש רווחים ולצמצם או לצאת מהשקעה במניות לאחר גל חזק של עליות שימשך כמה שנים (אם וכאשר..). וכמובן, להמשיך לעקוב אחרי תשואת הדיבידנד מדי פעם...