החירום הפך לשגרה: מאפודים קרמיים ועד בייביסיטר בהתנדבות - מי משלם היום על מה שהעם עשה בחינם?

מהתנדבות בקטיף לעובדים בשכר

אחד המקומות שבהם אפשר היה כמעט לראות בעיניים את השווי הכלכלי של ההתנדבות היה בשדות. בתוך שבועות מתחילת המלחמה נקלעה החקלאות למחסור חריף בעובדים: עובדים זרים עזבו את ישראל, כניסתם של עובדים פלסטינים נעצרה וישראלים רבים שעבדו בענף גויסו למילואים. בנובמבר 2023 כבר דובר בכנסת על מחסור של כ-40 אלף עובדים בחקלאות ועל צורך בכ-800 אלף שעות התנדבות ובכ-11 אלף מתנדבים מדי יום.

הישראלים הגיעו. סטודנטים, עובדי חברות, בני נוער, גמלאים ומשפחות נסעו לקטוף עגבניות, פלפלים ופירות, לארוז תוצרת ולעבוד במשקים שנותרו כמעט בלי ידיים עובדות. מבחינת החקלאי, לפחות בחלק מהמקרים, כוח העבודה שאבד הוחלף במשך שעות וימים בכוח עבודה שלא הופיע בתלוש השכר.

אבל אי אפשר להפעיל ענף שלם לאורך זמן על בסיס אנשים שמגיעים ליום קטיף בין העבודה לחיים הפרטיים. אפילו המדינה, שבתחילת המלחמה נשענה במידה רבה על גל ההתנדבות, נדרשה להשקיע כסף כדי להחזיק אותו: התקציב לתמיכה בעמותות שסייעו בגיוס מתנדבים לחקלאות גדל לכ-50 מיליון שקל.

במקביל התחיל החיפוש אחר תחליף קבוע. המדינה הגדילה את מכסות העובדים הזרים, פתחה מסלולים מזורזים להבאתם ואפשרה להביא עובדים זרים גם כתחליף לעובדים פלסטינים עונתיים. היעד שהציב משרד החקלאות בהמשך היה להגיע ל-70 אלף היתרים לעובדים זרים בענף.

• אבנר סטפק: "גם אם הגוש שאני מעדיף ינצח - האופוריה בבורסה תחזיק רק יומיים"
• פיצוץ מטען ברכב בירושלים: איציק בר-מוחא נפצע קשה, גם בנו בן ה-13 נפגע

גם ישראלים קיבלו כסף כדי להיכנס לנעליים שהמתנדבים מילאו קודם. לעובדים חדשים בחקלאות נקבע מענק תמרוץ של 3,000 שקל בחודש בשני חודשי העבודה הראשונים ו-4,000 שקל בחודש השלישי, וביישובים שפונו הסכומים היו כפולים.

זה אולי השינוי שמספר בצורה הפשוטה ביותר את הסיפור כולו: באוקטובר אנשים הגיעו לשדה ועבדו בלי לבקש תמורה. חודשים אחר כך כבר נדרשו תקציבים, מענקים ועובדים בשכר כדי שאותה עבודה תמשיך להתבצע. הקטיף לא נעלם כשהיקפי ההתנדבות הצטמצמו - העלות שלו פשוט חזרה למקום שבו עלויות עבודה נמצאות בדרך כלל.

הבייביסיטר התחיל בהתנדבות - אחר כך המדינה נכנסה לתמונה

אותו מעבר התרחש גם בתוך הבתים. בתחילת המלחמה, כשמאות אלפי ישראלים גויסו למילואים בהתראה קצרה, משפחות נאלצו לפתור בתוך שעות בעיה הרבה פחות צבאית אבל מאוד יקרה: מי נשאר עם הילדים.

קבוצות התנדבות הציעו שמרטפות, איסוף ילדים, ארוחות וסיוע למשפחות שבהן אחד ההורים גויס. שכנים, בני נוער ויוזמות מקומיות נכנסו לחלל שנוצר, לעיתים בלי שהמשפחה שילמה שקל.

אבל גם כאן, מה שאפשר לעשות במשך שבוע או חודש קשה הרבה יותר לעשות במשך תקופה שנמשכת שנים. טיפול בילדים הוא שירות שעולה כסף, וכשהיקפי המילואים נותרו גבוהים, חלק מהעלות הזאת עברה בהדרגה למנגנוני סיוע רשמיים.

קרן הסיוע למשרתי המילואים מאפשרת כיום, בתנאים שנקבעו, לקבל השתתפות בהוצאות בייביסיטר למשפחות עם ילדים עד גיל 14 כאשר ההוצאה נגרמה בשל שירות המילואים. במקביל נבנו לאורך המלחמה שכבות נוספות של מענקים והטבות למשרתים ולבני משפחותיהם, וב-2025 הוצגה תוכנית הטבות נוספת בהיקף של כ-3 מיליארד שקל.

גם ב-2026 המדינה עדיין משלמת על ההשלכות המשפחתיות של שירות ממושך. בין היתר נקבע מענק חד-פעמי של 3,000 שקל לפרודים ולפרודות של לוחמי מילואים שלהם ילד משותף שטרם מלאו לו 14, בתנאים שנקבעו, כאשר משרת המילואים צבר לפחות 120 ימי שירות מאז 7 באוקטובר 2023 ועד סוף 2026.

אלה כמובן לא אותם אנשים שקיבלו בייביסיטר ממתנדבת באוקטובר 2023, ולא מדובר בתשלום ישיר על אותה שעה שניתנה אז בחינם. אבל מבחינה כלכלית התהליך דומה: צורך שנפתר בשעת החירום באמצעות משפחה, שכנים ומתנדבים הפך ככל שהמלחמה התארכה להוצאה שדורשת מנגנון, כללים ותקציב.

העוגות והכביסה עדיין באחריות המתנדבים

האוכל היה אולי הביטוי הבולט ביותר של גל ההתנדבות בתחילת המלחמה. מטבחים ביתיים, מסעדות, חברות קייטרינג וחמ"לים בישלו ושלחו ארוחות לחיילים, למפונים ולמשפחות. לצד המזון עצמו נתרמו שעות של קניות, בישול, אריזה, שינוע וחלוקה - שרשרת אספקה שלמה שפעלה בחלקה הגדול ללא שכר.

גם כאן השווי הכלכלי לא נמצא רק במחיר העגבניות, הבשר או הקופסה. כדי לייצר אלפי ארוחות ביום בשגרה צריך מטבח, עובדים, חומרי גלם, כלי רכב, דלק, לוגיסטיקה וניהול. בתחילת המלחמה חלק גדול מהמשאבים האלה הגיע מהציבור ומהמגזר העסקי.

מבקר המדינה קבע בדיעבד שהגופים התורמים וההתנדבותיים מילאו בחודשים הראשונים תפקיד מרכזי באספקת מזון וציוד בסיסי לאוכלוסייה שנפגעה ולכוחות הביטחון וההצלה - תחומים שחלקם נמצאים באחריות רשויות השלטון. זה גם מסביר כיצד הגיע השווי הכולל של ההתנדבות והתרומות בשלושה חודשים בלבד לכמעט 14.8 מיליארד שקל, סכום שהיה גבוה בכ-3 מיליארד שקל מכל התקציב שהמדינה הקצתה באותה תקופה לצרכים אזרחיים הקשורים למלחמה.

המערכים העצומים של תחילת המלחמה הצטמצמו, אבל ההתנדבות סביב המזון לא הסתיימה. גם שלוש שנים אחרי יש מי שמבשלים ואופים לחיילים, שולחים ארוחות ומסייעים למשפחות מילואים, ולצידם ממשיכות יוזמות שמציעות עזרה גם בכביסה ובמטלות אחרות. מבחינה כלכלית, לכל אחת מהפעולות האלה יש מחיר - חומרי גלם, חשמל, מים, דלק ובעיקר שעות עבודה. אלא שבמקרים האלה החשבון עדיין לא עבר למדינה או לגוף ממומן אחר: חלק ממנו ממשיך להיות משולם מכיסם ובזמנם של המתנדבים.

וכאן נמצא אולי אחד הדברים שקל לפספס כשמסתכלים על 14.8 מיליארד השקלים של תחילת המלחמה. זה לא היה רק כסף שהישראלים תרמו למדינה ולחברה. בחלק מהמקרים זו הייתה גם הוצאה שהמדינה, הרשויות, העסקים או המשפחות לא נדרשו לשלם באותו רגע - מפני שמישהו אחר שילם אותה בכסף, במוצרים או בזמן שלו.

הצבא הצטייד - הציבור עדיין תורם

בשבועות הראשונים אחרי 7 באוקטובר נפתחו בישראל ובעולם קמפיינים לגיוס כסף לרכישת אפודים קרמיים, קסדות, ביגוד, ציוד רפואי ומוצרים נוספים עבור חיילים ויחידות. היקף הגיוס העצום והמהירות שבה נקראו מאות אלפי אנשי מילואים לשירות הפכו את הציוד הצבאי לאחד הסמלים הבולטים של ההתגייסות האזרחית.

שלוש שנים אחרי, האחריות לציוד לחימה בסיסי ברורה יותר. פקודות צה"ל קובעות כי ככלל אין לקבל תרומות של ציוד צבאי וציוד המיועד לפעילות צבאית מובהקת, וגם לא תרומות שנועדו להחליף ציוד אישי וצרכים בסיסיים שהצבא אמור לספק לחייליו. אבל התרומות עצמן לא נעלמו.

מאז 7 באוקטובר נתרמו לצה"ל כ-1.2 מיליארד שקל, והכסף הופנה בין היתר לרווחת החיילים, למתקנים, לסיוע לחיילים בודדים ולמשפחות שכולות ולמענים נוספים. במקביל, גם ב-2026 ממשיכים להתפרסם גיוסי תרומות פרטיים לציוד עבור לוחמים, ובכנסת אף התקיים השנה דיון בחידוש ההקלות על הכנסת ציוד שנתרם מחו"ל לחיילים ולכיתות כוננות.

גם כאן, אם כך, הגבול בין מה שמממנת המדינה לבין מה שהציבור ממשיך לממן מכיסו לא נעלם עם הזמן. הוא השתנה, הוסדר בחלקו והצטמצם בתחומים מסוימים - אבל שלוש שנים אחרי 7 באוקטובר, תרומות עדיין מממנות חלק מהצרכים הקשורים לחיילים ולשירות הצבאי.

כשהחמ"ל נשאר - מי מממן את ההתנדבות 

חלק מהיוזמות שנולדו בימים הראשונים למלחמה לא נסגרו כשהחירום הראשוני חלף. הן המשיכו לפעול, ובמקרים מסוימים הפכו לעמותות או למסגרות מסודרות יותר. אלא שמה שאפשר להפעיל במשך כמה שבועות באמצעות קבוצת ווטסאפ, חדר שהושאל ומתנדבים שעובדים מסביב לשעון, קשה הרבה יותר להחזיק במשך חודשים ושנים.

ברגע שהפעילות נמשכת לאורך זמן, גם המעטפת שמחזיקה את ההתנדבות מצריכה כסף. צריך מקום לפעול ממנו, מערכות מחשוב ותקשורת, ביטוח, הנהלת חשבונות, שינוע ולעיתים גם עובדים בשכר שירכזו את הפעילות וינהלו את המתנדבים. המתנדב אולי ממשיך לתת את זמנו בחינם, אבל המערכת שמאפשרת לו להתנדב כבר דורשת תקציב.

זה גם אחד השינויים שעליהם מצביעה המועצה הישראלית להתנדבות: ככל שהחירום התמשך, נדרש מעבר מיוזמות ספונטניות לתשתיות מסודרות יותר של גיוס, הכשרה, תיאום וניהול מתנדבים. חלק מהעלות הזאת מגיע מתרומות ומפילנתרופיה, חלק מתקציבים ציבוריים וחלק ממשיך להישען על הארגונים והאזרחים עצמם.

כך שגם במקום שבו ההתנדבות לא נעלמה, המודל הכלכלי השתנה. באוקטובר 2023 היה אפשר להקים חמ"ל כמעט בן לילה על בסיס אנשים שנתנו את מה שהיה להם. כדי להחזיק פעילות כזאת שלוש שנים כבר צריך לא רק מתנדבים - צריך גם מי שישלם על התשתית שמאפשרת להם להמשיך להתנדב.

וזה בדיוק ההבדל בין אוקטובר 2023 לאוקטובר 2026. הצרכים הראשונים נענו במידה יוצאת דופן באמצעות כסף וזמן שהציבור נתן מרצונו. שלוש שנים אחרי, החשבון כבר מתחלק אחרת: חלק ממנו עבר לתקציב המדינה ולרשויות, חלק לעמותות, למעסיקים ולמשקי הבית, וחלק עדיין משולם בדיוק כפי ששולם בתחילת המלחמה - בכסף, במוצרים ובשעות עבודה שהישראלים נותנים ללא תמורה.