פיצוי בסך 50,000 ש"ח לעובדים שנחקרו בצורה משפילה
העובדות ---------- איהאב נסיראת, אמגד גבארה, חוסאם רביע וקאסם גבארה (להלן: "העובדים") עבדו כנהגי משאיות חלוקה בחברת יפאורה-תבורי בע"מ (להלן: "המעבידה").
ביום ה- 10.8.2000 התעוררו חשדות נגד העובדים לגניבה מהמעבידה. על-כן, החליטה המעבידה לערוך בדיקה, עצרה משאיות נהוגות על ידיהם ובדקה את תכולתן. בדיקה זו לא העלתה דבר. העובדים נדרשו לחזור אל הסניף ולהמתין ל"שיחה" עם מנהל המעבידה. העובדים הופרדו כל אחד בחדר אחר לצרכי בידוד ועל מנת שלא יוכלו לשוחח אחד עם השני. הובהר לעובדים, כי עליהם לשבת ולהמתין לבירור, וכי מהלך של עזיבה יתקל בתגובה מיידית וחמורה, כגון תלונה למשטרה וכן פיטורין. בנוסף, לטענת העובדים, המעבידה הוסיפה וביזתה אותם בפני עובדי החברה, במסגרת אסיפת עובדים שזימנה, שלא בנוכחות העובדים, ובה הודיעה, כי נתפסו כגנבים וסולקו מהחברה.
העובדים עותרים לחייב את המעבידה לשלם לכל אחד מהם פיצוי כספי, בטענה, כי המעבידה עוולה כנגדם בעוולות של כליאת שווא ושל הוצאת לשון הרע.
המעבידה הכחישה כל אחריות למעשה עוולה.
פסק דין ---------- אין מחלוקת, כי באותו יום נדרשו העובדים על ידי נציגי המעבידה ליתן תשובות באשר לחשדות לגניבה של סחורה של המעבידה, בהיותם עובדיה.
לשיטת העובדים, מהלך התשאול נעשה תוך עיכובם וכליאתם, ובתנאי חקירה אגרסיביים. בתוך כך, אולצו גם להיבדק בפוליגרף. העובדים פירטו את תחושותיהם מיום האירוע והדגישו, כי חשו "כעבריינים" הנחקרים על פשע שביצעו כביכול. העובדים עשו כן בשל איום בפיטורין ובתלונה למשטרה, והבנתם כי עליהם לשתף פעולה אם הם מבקשים להציל את משרתם בחברה.
בית המשפט ציין, כי קיים פער כוחות בין העובדים למעבידה, כגוף מאורגן ומוסדר הנהנה מכח אדם מקצועי ומשכיל, ומהיררכיה של בעלי תפקידים. לעומת זאת, העובדים הם אנשים "פשוטים", עובדי כפיים, חסרי השכלה והדיוטות. לא ניתנה לעובדים הזדמנות להיעזר בעו"ד ולהיות מיוצגים, הם הועמדו בפני מהלך מתוכנן היטב על ידי נציגי המעבידה, שכלל את הפתעתם בחקירתם בו זמנית, תוך שהם מוחזקים בחצרות המעבידה בתנאים של חוסר וודאות.
בית המשפט התייחס לאינטרסים העומדים על הפרק ואשר טעונים איזון: מחד, עומדת זכאותה של המעבידה כחברה לשמור ולהגן על רכושה וקנינה וכן על צינורות המסחר שקבעה. מן הצד השני, עומדות חירויות העובדים כעובדים וכבני אדם, וכן כחשודים בעבירה של גניבה. כמובן, זכאותה של המעבידה להגן על רכושה ולמנוע גניבות אינה יכולה להצדיק מהלך של פגיעה בחירותו של הפרט.
האיזון בין האינטרסים הנ"ל נעשה בדרך המלך על ידי חקירה משטרתית. הסמכת המשטרה לחקור ולדרוש בחשדות לגניבה, היא אשר אמורה להבטיח את בירור האמת ותפיסת העבריינים. כידוע, סמכויות חקירה מסורות למשטרה, ורק לה. אינטרס ציבורי מובהק הוא, כי גוף שלטוני יבצע פעולות חקירה.
דומה, כי ניטשטשו למעבידה הגבולות בין מהלכים חוקיים העומדים לרשותה, לבין ביצוע פעולות של הפרדה בין חשודים, עיכובם וחקירתם, ואף בדיקתם בפוליגרף – פעולות המסורות בלעדית לסמכות המשטרה. פעולות אלה אינן מצויות בסל הכלים הלגיטימיים העומדים לרשותה של חברה מסחרית או מעסיק. המעבידה רשאית לסנן טוב יותר את המועמדים לעבודה אצלה. היא רשאית לנקוט אמצעי בטיחות מניעתיים, כגון בדרך רישומית ובדיקת מלאי ותכולה. היא רשאית לערוך מעקב של ספירה. היא גם רשאית לזמן עובד לשיחה. ואולם במקרה דנא, המעבידה חרגה מכל אלה. הצטברות פעולותיה הובילה לכלל חריגה מאותם אמצעים חוקיים העומדים לרשותה, בכך שעכבה, הפרידה, דרשה באופן סמכותי ותוך איום מרומז המתנה של כל נחקר, חקרה ואף חייבה בביצוע בדיקת פוליגרף.
בעניין עוולת כליאת שווא, נקבע ע"י בית המשפט, כי יסודות העוולה מתקיימים. חירותם של העובדים נשללה במעמד החקירה על ידי נציגי המעבידה בעת שהובלו למשרדיה והצטוו להמתין שם כל אחד בחדר נפרד לחקירה.
באשר לעוולת הוצאת לשון הרע, נקבע, כי היה בכינוס העובדים משום גינוי לעובדים והוצאת שם רע, עוד בטרם הוגש נגדם כתב אישום כלשהו, בטרם נשפטו ובטרם הורשעו. פעם נוספת עשתה המעבידה דין לעצמה בכך שהציגה כביכול את ממצאי חקירתה ו"הרשיעה" את העובדים במעין משפט פומבי – כאשר הם עצמם אינם נוכחים על מנת להגן על שמם הטוב.
לפי סעיף 7א לחוק איסור לשון הרע, זכאי נפגע מעוולת לשון הרע לפיצוי סטאטוטורי עד לסך של 50,000 ש"ח, ללא הוכחת נזק. המעבידה לא הוכיחה, כי עומדת לה הגנה כלשהי בפני פרסום לשון הרע, וברור מן הראיות, שכיוונה לעניין זה במודע וכדי להרתיע את יתר העובדים.
לאור האמור לעיל, בית המשפט קיבל את התביעה במלואה וקבע, כי המעבידה תפצה כל אחד מהעובדים בסך של 50,000 ש"ח.
(*) הכותבת - עו"ד ב"כל עובד", מרכז המידע בדיני עבודה של "חשבים-HPS".
