הקלה בעונשם של נאשמים עקב הסרת מחדליהם
תקציר פ' 2397/05 • בבית משפט השלום בכפר-סבא • לפני: כב' השופט חנוך פדר • ניתן ב-8.1.2007 • המאשימה: מדינת ישראל • הנאשמים: 1. שחאדה בן פתחי עבד חפיז, 2. שחאדה בן פתחי נזיר העובדות הנאשמים הורשעו, על פי הודאתם, בחמש עבירות של ניהול פנקסי חשבונות כוזבים, ובחמש עבירות של שימוש במרמה, בעורמה ובתחבולה, על פי סעיף 220(4), וסעיף 220(5) לפקודת מס הכנסה (נוסח חדש), התשכ"א-1961 [להלן - "הפקודה"]. הנאשם הראשון - שחאדה בן פתחי עבד חפיז [להלן - "נאשם 1"] הורשע גם בחמש עבירות של השמטת הכנסה, על פי סעיף 220(1) לפקודה. העבירות נעשו בשנות המס 2001-1997. נאשם 1 הנו הבעלים והמנהל של עסק למכירת מכוניות משומשות וחלקי חילוף. הנאשם השני - שחאדה בן פתחי נזיר [להלן - "נאשם 2"], שהוא אחיו של נאשם 1, ניהל עימו את העסק בתקופה הרלוונטית לכתב האישום, במקביל לעבודתו כנהג שכיר בחברת "דן". הנאשמים נהגו להפקיד כספים בחשבונות בנק, שלא על שמו של נאשם 1. כזאת עשו - בחשבון הבנק של נאשם 2, כמו גם בזה של אביהם. בסך הכול, שני הנאשמים השמיטו הכנסות בסך כולל של מיליון ש"ח מדוחותיהם. באי כוח הצדדים נדברו להגיע להסדר טיעון חלקי. כב' השופט חנוך פדר ברור כי העבירות שעברו הנאשמים דכאן אינן קלות, ויש לעשות למיגורן. שכן, מדובר בגניבה של כספי הציבור - עבירות, שהן קלות לביצוע וקשות לגילוי. לפיכך, בתי המשפט מחויבים להעביר מסר עונשי הולם, אשר יכלול גם מימד כלכלי. כב' השופט לוין רשם במאמר(*) דברים היפים גם לענייננו: "כשמדובר בעברייני מס, בעבירות כלכליות, בעבירות מרמה וכדומה, שבהן העבריין מקווה להפיק רווח כספי רב, חשוב להטיל לצד עונש מאסר, קנס כספי מכאיב ומכביד למען יידע העבריין, שאין חוטא יוצר נשכר." העלמת הכנסות היא כשליחת היד וכגניבה מן הקופה הציבורית. חומרה זו מתעצמת, כאשר המעשה נעשה לאורך זמן. עם זאת, בית המשפט מצא לנכון לציין, כי במקרה דנן, המאשימה - ברוב הגינותה - פירטה בטיעוניה לעונש, כי לנאשמים במקרה דנן הייתה גם בעיה - לדעת את סכומי הקיזוז מן המס, בשל הקושי לקבל את דו"חות השמאות, שפירטו סכומים אלה. דבר זה הביא, בסופו של יום, לשינוי כתב האישום מהעלמה של 5 מיליון ש"ח להעלמה של מיליון ש"ח. יתרה מזו. בסופו של דבר, ההעלמה של כל אחד מן הנאשמים הגיעה לסך של חצי מיליון ש"ח. בית המשפט מתחשב לקולה, לאור העובדה, כי התנהלותם האמורה של הנאשמים הייתה בראשית דרכם, בעסק הנידון. הם בעצמם הפסיקו את פועלם האמור באופן, שדוחותיהם לשנים 2002 ואילך - כבר היו תקינים. יתר על כן, החקירה בעניינם של הנאשמים החלה בשנת 2004, כאשר עוד לפני תחילת החקירה, דו"חותיהם של הנאשמים לשנים 2003-2002 הוגשו לרשות המסים לישראל, שבדקה אותם והם נמצאו תקינים. כמו כן בדונו בכתב האישום של הנאשמים, בית המשפט התחשב לקולה, לאור חלוף הזמן (השנים 2001-1997), כמו גם שהנאשמים שיתפו פעולה בכך, שהם פעלו בכל מאודם להסרת המחדלים ולהטבת הנזק באמצעות הלוואות בנקאיות ארוכות טווח, וכך צירפו מעשה לכוונה. עוד זוקף בית המשפט לזכותם של הנאשמים את העובדה, שהם נעדרי כל עבר פלילי. כתב האישום תוקן לקולה ובאופן משמעותי (הפחתת סך ההעלמות - מיותר מ-5 מיליון ש"ח - למיליון ש"ח, כנזכר לעיל). הנאשמים הודו בהזדמנות הראשונה, וחסכו זמן שיפוטי יקר לבית המשפט, לתביעה ולעדיה. בית המשפט ציין במאמר מוסגר, כי בכתב האישום נרשמו עשרות (45) עדי תביעה, וברור היה, כי ניהול משפט שכזה היה צורך משאבים ניכרים מן המדינה, שלטענת בית המשפט אינה משופעת בזמן ובכוח אדם עודף. כמו כן, בית המשפט הנכבד מציין, כי מן הראוי, שביום פקודה לנאשמים ייזקפו גם מעשיהם הטובים. בית המשפט עוד נתן את דעתו על הנסיבות האישיות המיוחדות באשר לנאשם 2, כפי שפירטו אותן הסניגור, ובין השאר, את העובדה, שנאשם 2 הוא נפגע פעולות איבה: בשנת 1989, בתחילת האינתיפאדה, הנאשם הסיע חיילים ועובדים. מחבלים ארבו לו בדרך והשליכו בקבוק תבערה לעברו. הבקבוק גרם לכוויות קשות בכל חלקי גופו, עד כדי כך, שגם לאחר אשפוז ממושך בבית החולים, עדיין הנאשם נושא את צלקותיה של פעולת הטרור. בהתחשב בנסיבות, וכאשר בית המשפט שוקל את העונשים הראויים לנאשמים במקרה זה - להשגת מטרות הענישה, תוך שקלול הנסיבות הפרטניות, הוא הגיע לתוצאה הבאה: נאשם 1: הוטל עליו עונש של 12 חודשי מאסר על תנאי, והתנאי הוא שבמשך שלוש שנים, הוא לא יעבור עבירה על הפקודה. נוסף על כך, על הנאשם הוטל קנס כספי בסך 20 אלף ש"ח, או שמונה חודשי מאסר תמורתו, אם הקנס לא ישולם. נאשם 2: הוטל עליו עונש של 18 חודשי מאסר, שמהם הוא ירצה שישה חודשים בפועל, ואילו 12 חודשי מאסר יהיו על תנאי למשך שלוש שנים. התנאי באשר לנאשם זה הוא, שבמשך שלוש שנים לא יעבור עבירה על הפקודה. נוסף על כך וכדי לאזן את ענישת המאסר המקילה, יחסית, לטעמו של בית המשפט, הוא השית קנס כספי על הנאשם בסך 50 אלף ש"ח, או 12 חודשי מאסר תמורתו, אם הקנס לא ישולם. בית המשפט דחה את ביצוע המאסר לריצוי בפועל, בעניינו של הנאשם 2, עד לדיון שיקוים, כדי לקבלת חוות דעת של הממונה על עבודות השירות בדבר האפשרות של ביצוע עונש המאסר בתנאֵי עבודות שירות. (*) הערה: המאמר: "גוזרים את הדין" מובא בכתב העת "משפט", גיליון 2, עמודים 8-7.
