בתימ"ש/סמכות מי בתביעה בגין נזק נפשי בעבודה?/עבודה
עובדות וטענות: המערער עבד אצל המשיבה החל משנת 1976 ובמהלך השנים התקדם בתפקיד עד לתפקיד מנהל מחסני גלם ותוצרת, הממונה על 30 עובדים, כשבתפקידו זה הוא אף נמנה על הנהלת המפעל של המשיבה ברמת חובב. לטענתו, הוצע לו תפקיד של מנהל הלוגיסטיקה כשהובהר לו שמדובר בקידום ובתאריך 1.7.98 עבר לתפקידו החדש. או אז לטענתו, התברר לו כי אין לו חדר לשבת בו והוא מצא עצמו יושב במסדרון ללא תעסוקה ממשית, עד להתמוטטות הנפשית שסבל שלושה חודשים מאוחר יותר. מכאן מצבו הנפשי הלך והתדרדר עד שאושפז במחלקה הפסיכיאטרית. לאחר כשלושה חודשים הועבר המערער לתפקיד חדש במחלקת האחזקה ברמת חובב ולאחר מכן נעשה ניסיון להחזירו לתפקיד הקודם, אולם בעקבות מצבו הנפשי הוא נאלץ לפרוש מעבודתו במסגרת הסכם פרישה מרצון.
עפ"י הסכם זה, קיבל המערער חבילה של הטבות בסכום של 411,205 ש"ח אשר שולמו לו לאחר שחתם על כתב וויתור על תביעות נוספות. סעיף 6 לכתב הוויתור אף כלל התחייבות כי אם תוגש תביעה נגד המשיבה, יהא על המערער להשיב את הסכום ששולם.
המערער טען בתביעתו, כי במעשיה הפרה המשיבה את חוזה העבודה עימו וזאת בכך שלא מילאה את חלקה בהסכם העבודה, קרי מנעה ממנו את הזכות לעבוד. כן הופרה כלפיו חובת הנאמנות (כמעבידתו) וחובת תום הלב בביצוע הסכם העבודה ואף נפגעה זכותו של התובע לכבוד, זכות הקניין שלו במקום עבודתו וחופש העיסוק שלו. כתוצאה מהפרות אלה, הסבה הנתבעת לתובע נזק. מחלת הנפש בה לקה התובע, באה לו אך ורק בגין מעשי הנתבעת ואלמלא אלה לא הייתה באה לעולם וכתוצאה ממנה נגרמו לו הנזקים הממוניים והבלתי ממוניים.
משכך, עתר לבית הדין האזורי לחייב את המשיבה לשלם לו את מלוא השכר מיום סיום עבודתו ביום 1.7.00 ועד ליום 1.7.21, המועד בו הוא אמור לצאת לגמלאות לו היה ממשיך בעבודתו במשיבה וכן לפצותו בסכום נוסף שלא יפחת מ- 1,000,000 ש"ח בגין הפרת הסכם העבודה ופיצוי בגין נזק שאינו ממוני שלא יפחת מ- 1,000,000 ש"ח.
בית הדין האזורי דחה את התביעה בקובעו כי יש ליתן תוקף לכתב הוויתור ולמחוק את התביעה על הסף. לכך הוסיף, כי יש לקבל את הטענה שהתביעה היא נזיקית ולכן אינה בסמכותו העניינית.
על כך הערעור דנן.
דיון משפטי: כב' הש' ו' וירט-ליבנה (דעת מיעוט): השאלה הניצבת להכרעה הינה, מי הערכאה המוסמכת לדון בתובענה שמטרתה קבלת פיצוי בגין הנזק הנפשי שנגרם למערער כתוצאה מהאירועים בעבודה, לרבות פיצוי בגין אובדן השתכרות עתידי עד למועד בו אמור היה המערער לפרוש לגמלאות.
נקודת המוצא לדיון בסוגיית הסמכות הינה בסעיף 24(א)(1) לחוק בית הדין לעבודה תשכ"ט–1969 הקובע, כי סמכותו של בית הדין לעבודה מותנית, בקיומם של שני תנאים מצטברים שעניינם בזהות הצדדים ובמהות התובענה. התנאי הראשון, מגביל את סמכותו של בית הדין לעבודה למצבים בהם קיימים יחסי עובד ומעביד בין הצדדים, או שיחסים כאלה היו קיימים בעבר או שעתידים היו להתקיים – אין מחלוקת כי תנאי זה מתקיים בענייננו. סלע המחלוקת הוא התנאי השני, קרי שהתובענה אמנם עוסקת ביחסי עובד ומעביד, אולם מהותה והסעדים המבוקשים במסגרתה הם מתחום דיני הנזיקין, תחום שהמחוקק הוציא במפורש מסמכותו של בית הדין לעבודה, למעט סעיפי פקודת הנזיקין המפורטים בסעיף 24א(1א).
למקרא כתב התביעה של המערער נראה, כי התשתית העובדתית יכולה להוות תשתית לעילה חוזית ותשתית לעילה נזיקית. הכלל הוא כי בידי בעל הדין הבחירה אם לנסח את תביעתו כתביעה חוזית, או תביעה נזיקית וכך לבחור את הערכאה בה הוא חפץ שעניינו ידון. כאשר הצד שכנגד מעלה טענה כנגד אותה הסמכות העניינית, על בית הדין לבחון את מהותה של התביעה, על מנת להכריע מי הערכאה המוסמכת לדון בה.
בפסיקה נקבעו שני מבחנים לקביעת הסמכות והם: העילה והסעד המבוקש במסגרתה של אותה עילה. כאשר מדובר בערכאה בעלת סמכות שיפוט ייחודית כבתי הדין לעבודה, או בתי המשפט לענייני משפחה, יש לבחון גם את זהות הצדדים לסכסוך.
בכתב התביעה כפי שנוסח על ידי המערער, ניתן לראות בעובדות המתארות את התביעה כי מדובר בעירוב בין עובדות המהוות עילה נזיקית כנגד המעסיק, לבין עובדות המהוות עילה של הפרת חוזה על ידי המעסיק. במקרה שבפנינו המרכיב הדומיננטי באופן בו יתנהל ההליך הוא הרכיב הנזיקי, לכן במקרה כזה, בחן בית הדין האזורי נכונה את הסעדים שמבוקשים בתובענה. אכן הסעדים המבוקשים בתובענה לקוחים מעולם הנזיקין: מדובר בטענה של קשר סיבתי בין התנהגות המעסיק לבין מצבו הרפואי של המערער, שכתוצאה ממצבו הרפואי, לטענתו, נגרמו לו נזקים כספיים של הפסד השתכרות עתידי ונזקים שאינם ממוניים. לכך נוסיף כי בתחום דיני העבודה, המערער קיבל זכויות כספיות שאישר כי מבחינתו הן מלוא הזכויות ואין לו תביעות נוספות מעבר לזכויות אלה. כך שגם אם נבחן את דרך ניהול התביעה, הסיכוי לזכות בתביעה ותכליתה של התביעה, הערכאה הנכונה היא בית משפט השלום, שבתחום מומחיותו תביעות מתחום הנזיקין ודיון בסעדים המבוקשים.
בנסיבות תביעתו של המערער, כשהתשתית העובדתית מערבת עילה חוזית ועילה נזיקית, יש ליתן משקל יתר לסעדים המבוקשים. בענייננו, הסעדים אשר התבקשו בכתב התביעה, כפי שפירט היטב בית הדין האזורי, הם מתחום הנזיקין, לכן הצדק עם בית הדין האזורי בקביעתו, כי הסמכות לדון בתביעה אינה בבתי הדין לעבודה. אולם לאחר קביעתו זו, היה על בית הדין האזורי להעביר את הדיון לבית המשפט המוסמך ולהימנע מלהכריע בתוקפו של כתב הוויתור. שהרי, אם בית הדין אינו מוסמך לדון בתביעה, הוא אינו מוסמך אף לדון בתוקפו של כתב הוויתור ובית המשפט המוסמך ידון בכל הטענות המועלות על ידי הצדדים. משכך, קביעתו של בית הדין האזורי לפיה יש ליתן תוקף לכתב הוויתור מבוטלת. והדיון בתובענה יועבר לבית המשפט השלום.
כב' הש' ע' רבינוביץ (דעת הרוב): סעיפים 24 ו-25 לחוק בית הדין לעבודה, התשכ"ט-1969 קובעים את כללי הסמכות בבית הדין לעבודה ולפיהם, הסמכות העניינית בבית הדין לעבודה נקבעת על פי עילת התביעה ועל פי הצדדים לסכסוך. מאידך, הסמכות העניינית בבית משפט השלום נקבעת, בין השאר, על פי סכום התביעה, כלומר על פי הסעד, או על פי נושא התביעה - חזקה ושימוש במקרקעין.
עילת התביעה בענייננו היא הפרת חוזה העבודה. הסמכות של בית הדין לעבודה נקבעת על פי נוסח כתב התביעה, כפי שנוסח על ידי התובע (המערער) בכתב התביעה. משזו עילת התביעה, הסמכות לדון בה, היא לבית הדין לעבודה. כב' הש' וירט-לבנה מצאה בתביעה סממנים נזיקיים. אם כוונתה לתביעה לסעד של פיצויים בגין נזקים ממוניים ואחרים, כמו נזק נפשי או הפסד השתכרות, אזי חוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א-1970 כולו עוסק בפיצויים על נזקים עקב הפרת החוזה ללא הגבלה של סוג הנזק או הפיצוי. אף בית הדין הארצי לעבודה בפסיקותיו, לא שלל פסיקת פיצוי בגין עוגמת נפש מכח חוק החוזים תרופות במקרים המתאימים.
אכן, יהיה מי שיסבור שעדיף למערער להשית את תביעתו על עילה נזיקית, ואפשר שגם יצדק, אך משלא הלך בדרך זו, וביסס את תביעתו על עילה חוזית - הפרת חוזה העבודה, לא על בית הדין לחסום את דרכו. משכך, יש לבית הדין לעבודה סמכות לדון בתביעה.
כמו כן, אין לפסול את טענות המערער כנגד כתב הויתור אשר אפשר שהן עורבא פרח ואפשר שיש בן ממש. על פי הנטען, יש פן עובדתי לשאלת כשרות כתב הוויתור, ולכן יש מקום לדון בפן זה, דבר שלא נעשה על ידי בית הדין האזורי. לפיכך, יוחזר הדיון לבית הדין האזורי, כדי שידון לגופן בטענות העובדתיות לגבי כשרות הוויתור, על כל הכרוך בכך.
ברוב דעות נקבע, כי לבית הדין לעבודה הסמכות להידרש לתובענת המערער. בתוך כך נקבע כי ההליך יושב לבית הדין האזורי שידון בתובענה, לרבות בנפקות כתב הוויתור.
