לשון הרע/דין כינוי "נאצי מלוכלך" בטלוויזיה/עליון

עובדות וטענות: בתכנית הטלוויזיה "פופוליטיקה", ששודרה ביום 24.10.1995 (להלן: התכנית), הסבו לשולחן הדיונים, בין יתר האורחים המשיב – העיתונאי אמנון דנקנר, והמערער – פעיל הימין איתמר בן-גביר. במהלך ההתנצחויות בין המשתתפים בתוכנית פלט המשיב, כלפי המערער, שני משפטים, שהעלו את חמתו של זה האחרון. המשפט האחד - "מותר להתגונן מול איתמר הקטן הנאצי הזה"; והאחר - "סתום את הפה נאצי מלוכלך".

המערער הגיש כנגד המשיב תביעה המיוסדת על חוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965. בית משפט השלום קיבל את התביעה, אולם העמיד את סכום הפיצוי על שקל אחד בלבד. לבית המשפט המחוזי הוגשו ערעור וערעור שכנגד. בית המשפט המחוזי קיבל את הערעור שכנגד, וקבע כי למשיב עומדת הגנת תום הלב. השגותיו של המערער - נדחו.

המבקש הגיש בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון. הצדדים הסכימו כי הבקשה תידון כאילו ניתנה רשות ערעור.

דיון משפטי: כב' המש' לנש' הש' א' ריבלין: חוק איסור לשון הרע משקף איזון בין זכות היסוד לשם טוב, מזה, לבין זכות היסוד לחופש ביטוי, מזה. חופש הביטוי אינו חופש הביזוי, והזכות להשמיע אינה הזכות להשפיל. נדרשים אנו, אפוא, לאיזון פנימי בין שתי זכויות חוקתיות: חופש הביטוי מחד גיסא והזכות לשם טוב מאידך גיסא. באיזון הפנימי בין זכויות אדם מתנגשות, תועמד לנגד עינינו התכלית המשותפת להן, של הגשמת השמירה על כבוד האדם. יש לשאוף לאיזון אשר יקדם, באופן מרבי, את ערך כבוד האדם ונקודת האיזון בין הערכים המתחרים תימצא במקום בו מצויה ההגנה המרבית על כבוד האדם. הכללים לעריכתו של האיזון מצויים בחוק איסור לשון הרע אשר יונק מן האיזון החוקתי, לו השפעה רבה על פרשנות הוראותיו של החוק.

שיג-ושיח חופשי בנושאים פוליטיים וציבוריים מצוי בלב-ליבו של חופש הביטוי. בשל כך נפסק, כי "מבין סוגי הביטויים השונים, ההגנה הניתנת לחופש הביטוי הפוליטי - שהוא תנאי הכרחי לקיומו של הליך דמוקרטי - היא רחבה במיוחד" (בג"ץ 6226/01 אינדור נ' ראש עיריית ירושלים).

האיזון בין חירות הביטוי לבין הערכים המתחרים בה ובהם ההגנה על שמו הטוב של האחר הוא פועל יוצא של מעמדה המיוחד של החירות. בתחרות שוות-משקל תגבר תמיד חירות הביטוי. ויודגש, ככל שמדובר בעיתונאים המבקשים לחשוף ולהוקיע תופעות של גזענות ובריונות – מונחת משקולת נוספת לזכותה של כף חירות הביטוי.

ההכרה בחופש הביטוי הפוליטי היא, במידה רבה, צדו השני של מטבע אי-האלימות. מכאן החירות העומדת לו לאדם להביע את דעתו בעניינים שעל סדר היום, אפילו יהיו אלה דעות קיצוניות ומכעיסות, ואפילו ינוסחו בלשון צורמת ומקוממת. איש איש ולשונו, איש איש ואופיו, איש איש והרקע התרבותי בו צמח.

חוק איסור לשון הרע אינו שולל את ההגנה על השם הטוב מאישי ציבור. החוק מגן על כל "אדם" מפני פגיעה בשמו הטוב (וראו סעיף 1 לחוק). עם זאת, בפרשנות הוראות החוק לא ניתן להתעלם ממושא הביטוי ומנושאו. "המשמעות הסבירה של הפרסום עשויה כמובן להיות מושפעת ממכלול הנסיבות, ובין היתר מאישיותו של הנפגע" (ע"א 1104/00 אפל נ' חסון).

המחוקק סבר, אפוא, כי פרסום דעה על אדם הנושא בתפקיד ציבורי ועל עניין ציבורי הוא בעל חשיבות כה רבה, עד כי אין הכרח שהפרסום יהיה דבר-אמת, ובלבד שייעשה בתום-לב.

מי הוא "איש ציבור"? מהו "עניין ציבורי"? המענה לשאלות אלה אינו חד וחלק. בסופו של יום, המדובר בעניין של מידה, הנקבעת בכל מקרה לפי נסיבותיו, על-פי כללים של שכל-ישר. כך נפסק (בפרשת אפל הנ"ל), כי ניתן לומר כי אדם ייחשב 'דמות ציבורית' ככל שנגיעתו לענייני ציבור והשפעתו עליהם היא רבה יותר, וככל שהופעתו בציבור וגישתו לאמצעי התקשורת רבה יותר.

בענייננו, אף כי המערער איננו נבחר ציבור, הרי אין ספק – והערכאות הקודמות עמדו על כך – שהוא דמות ציבורית, פעיל פוליטית, מחצין את מחאתו ומציגה לציבור ויש לו גישה לתקשורת. יתרה מכך, הביטוי שכנגדו מלין המערער הוטח לעברו במהלך דיון עתונאי-טלוויזיוני בעניינים ציבוריים-פוליטיים מובהקים, ובוודאי שלא נחסמה מן המערער האפשרות לומר את דברו בעניין הביטויים שהושמעו, והוא גם עשה כן. לכל אלה – נפקות בענייננו. על-מנת שתקום אחריות בגין פרסום לשון הרע, על הנפגע להוכיח "פרסום", כהגדרתו בסעיף 2 לחוק, שיש בו משום "לשון הרע". הביטוי "לשון הרע" מוגדר בסעיף 1 לחוק ולפיו, הביטוי צריך שיהיו בו משום השפלה וביזוי או פגיעה במשלח-יד.

בענייננו, היסוד הדיבתי בפרסום מתמקד בשימוש במילה "נאצי" בהתייחס למערער. תיבה זו שובצה בשני משפטים - "מותר להתגונן מול איתמר הקטן הנאצי הזה" ו"סתום את הפה נאצי מלוכלך". הערכאות הקודמות דנו בשאלה, מה המסר שמעבירים הביטויים הללו לצופה ולמאזין. בניתוח שאלה זו, המבחן הקובע הוא, מהי, לדעת השופט היושב בדין, המשמעות, שקורא סביר היה מייחס למילים (ע"א 740/86 תומרקין נ' העצני).

בעשותו כן, בית המשפט אינו בוחן את כוונותיו של המפרסם, אף לא את האופן בו הבינו את הביטוי הנפגע או השומעים-בפועל. השאלה המכרעת היא אובייקטיבית, לאמור – יש לתור אחר המובן הטבעי והרגיל של הפרסום בעיני האדם הסביר. זאת ועוד, משמעותה של התבטאות נלמדת, אף מהנסיבות החיצוניות הסובבות את הפרסום וההקשר בו נאמרו הדברים.

בענייננו, התיבה "נאצי" במקרה זה, על רקע ההקשר שבו נאמרה, לא הובנה במשמעות ההיסטורית שלה ואף אין בה משום קביעה כי המערער הינו "נאצי" על כל המשתמע מזה. ממילא, גם אין לסבור כי האדם הסביר היה מבין כי המשיב מניח לפתחו של המערער את כל האסוציאציות העולות מן השימוש במונח "נאצי" בהקשרים אחרים. ברי כי השימוש בביטוי "נאצי" לא נועד לסמן את המערער כמי שמבקש להשמיד את העם היהודי. מדובר בתכנית טלוויזיה פולמוסית, בה מתקיים לא אחת דיון סוער, מלווה בהשמצות ובפרובוקציות שונות. הדיון דנן, בא על רקע הפגנות שבהן נטל המערער חלק, ואשר בהן נישאה כרזה המציגה את ראש הממשלה המנוח כשהוא לבוש במדי קצין נאצי. עיון בביטויים נשוא המחלוקת ובחינת ההקשר שבו נאמרו, וצפיה בסרט הטלוויזיה, מלמדים גם כי מדובר, בעיקרו של דבר, בגידוף חריף כלפי המערער, בחיווי דעת כי מעשיו והשקפותיו מזכירים את אלה של הנאצים וכי לפיכך "מותר להתגונן מפניו".

גידופים וקללות והתרסות עשויים לבוא בגדר לשון הרע. כבר נפסק, כי תיאורו של אדם כ"אנטי ציוני" יכול שייחשב בגדר "לשון הרע" (ע"א 698/77 ועד עדת הספרדים בירושלים נ' ארנון), וכך גם הכינוי "נאצי" ו"אנטישמי". סינון קללה כלפי אדם, קבל עם ועדה, עלול לבזותו עד-מאד, ועל כן להוות משום "לשון הרע". עם זאת, לא כל גידוף, ולא בכל הנסיבות, יקים עילת תביעה מכוח חוק איסור לשון הרע.

המשיב טען לקיומן של הגנת אמת בפרסום (סעיף 14 לחוק) והגנת תום-הלב (סעיף 15 לחוק). בית המשפט לא נדרש להכרעה בסוגית אמיתות הפרסום הנדון. זאת, הן מן הטעם כי הדבר אינו נחוץ, מאחר והביטוי בו עסקינן הינו הבעת דעה, העומדת בתנאי ההגנה שבסעיף 15(4) לחוק והן מן הטעם, שבית המשפט איננו הפורום המתאים להסקת מסקנות – ודאי לא מסקנות המנוסחות בלשון "אמת" או "שקר" – בנושאים כגון דא, שהם בעיקר עניין לניתוח מדעי, מחקרי והיסטורי, כמו-גם לשיח ציבורי.

אשר לטענה בדבר הבעת דעה בתום-לב - גם הבעת דעה עשויה להיות בת-תביעה, ובלבד שהיא מרמזת על עובדה בלתי-נכונה. מכל מקום, אין ממהרים להטיל אחריות בשל עצם הבעת הדעה. כאשר מדובר בפיקוח על דעות המתייחסות לאיש ציבור בנוגע לעניין ציבורי – הקושי גדול עוד יותר. בשיטתנו, ניתן להטיל אחריות בנסיבות מסוימות גם על הבעת דעה ובלבד שאין מתקיימות ההגנות שהחוק מעניק לדובר.

סעיף 15(4) לחוק איסור לשון הרע, הוא הסעיף הרלבנטי לענייננו. שלוש שאלות צריכות הכרעה: האם התבטאותו של המשיב כלפי המערער היא בגדר "הבעת דעה"; האם נסבה הבעת הדעה "על התנהגות הנפגע...בקשר לענין ציבורי, או על אופיו, עברו, מעשיו או דעותיו של הנפגע במידה שהם נתגלו באותה התנהגות"; והאם נעשה הפרסום "בתום לב";

ביחס לשאלה הראשונה, יש לקבל קביעתן של הערכאות הקודמות, כי הפרסום דנן הוא בגדר "הבעת דעה" של המשיב על המערער. אדם סביר שצפה בתכנית "פופוליטיקה" – אשר בה מופיעים מדי שבוע אורחים ומביעים דעה בעניינים שונים (ולגבי אנשים שונים) – ושמע את האמירות נשוא ענייננו, צפוי היה שיראה בהן הבעת דעתו של המשיב על טיבו של המערער ועל השקפותיו.

בנוגע לשאלה השנייה, אין חולק כי מתקיים יסוד זה, ואכן, התבטאותו של המשיב ניתנת לסיווג כהבעת דעה על התנהגותו, אופיו, מעשיו ודעותיו של המערער – שהוא דמות ציבורית – בקשר לעניין ציבורי. אלא שגם ביטויים שהם בבחינת הבעת דעה, עלולים לפגוע. לפיכך, קבע המחוקק דרישה מצטברת נוספת לקיום ההגנה: תום-לב בפרסום.

בין יתר השיקולים הצריכים לעניין זה, ניתן למנות את הכוונה שעמדה מאחורי הפרסום – האם כוונת זדון או שמא כוונה אחרת. השימוש בביטוי "נאצי", או בביטויים אחרים השאובים מההיסטוריה הכואבת של עם ישראל, הוא אצלנו כמעט בהכרח וכמעט בכל הנסיבות – ביטוי דיבתי. אך בכך בלבד אין כדי לשלול ממנו את הגנת החוק.

אין ביטויים שאינם מוגנים בכל מקרה. אף לא הכינוי החמור מאין-כמותו "נאצי" – וכל מקרה ראוי לו שייבחן על-פי נסיבותיו הכוללות, ובכלל זה, על-פי הקשר הדברים, על-פי העובדות העומדות ביסודם ועל-פי המשמעות שאדם סביר צפוי לייחס להם.

בית המשפט המחוזי ציין, ובצדק, כי בימינו-אנו, השימוש במונח "נאצי" (ובביטויים דומים, כגון "אנטישמי") יכול להיעשות – ואכן נעשה, למרבה הצער – בהקשרים שונים, ולא ניתן – למרות המשמעות העקרונית הקשה שיש לביטוי זה – לכרוך את כל המקרים בכפיפה אחת.

במקרה שבפנינו, נאמרו על-ידי המשיב דברים חריפים וקשים כלפי המערער. וודאי, יכול היה המשיב להעביר את המסר שבפיו – כי המערער הוא גזען על-פי דעותיו – בלשון חריפה פחות. בית משפט השלום קבע, ובצדק, כי לו היה עושה כן, לא היתה קמה כל עילה כנגדו. אלא שבפועל, המסר הובן לכל, ובנסיבות המקרה, הניסוח החריף, כשלעצמו, אינו מוציא את ההתבטאות מגבולות הסביר.

אמירתו של המשיב כלפי המערער נשמעה במהלך ויכוח פוליטי ולא ניתן להתעלם מן הרקע להתבטאותו של המשיב ומן המסגרת שבה הושמעה. סוגיית השימוש במוטיבים נאציים בשיח הישראלי לא הובאה לשולחן הדיונים באותו מקרה על-ידי המשיב; אדרבא, הנושא הועלה בתכנית "פופוליטיקה" בהקשר של ההפגנות, שהתנהלו כנגד ראש הממשלה המנוח רבין, ואשר בהן הוצגה תמונתו כשהוא עוטה לגופו מדי קצין נאצי. המערער הוזמן לתכנית כמי ששייך לפלג שנטל חלק בהפגנות והשמיע איום כלפי ראש הממשלה: "כמו שאנחנו הגענו לסמל הזה" – הסמל שנעקר מרכבו של רבין – "אנחנו יכולים להגיע לרבין". הוא נשאל בעניין הצגת תמונתו של ראש הממשלה כקצין נאצי, אך חלף גינוי המעשה אמר למר לפיד, "איפה היית כשקראו לרב כהנא 'נאצי'". הנה אפוא, המערער הוא עצמו העלה את ההשוואה – שנשמעה, כך לפי עדותו-שלו, בעבר, בין הכהניזם לנאציזם. זאת ועוד, ניתן לתמוה, מה לו למערער כי ילין על שימוש במונח "נאצי" כנגדו, לאחר שהוא, למצער, אינו מסתייג משימוש במוטיבים "נאציים" כנגד אחר, במסגרת הפגנה שהוא נטל בה חלק ואף השמיע דברים קשים.

סבירותו של ביטוי יכול שתושפע מהתבטאויות קודמות של הנפגע-עצמו. דבריו של המשיב, גם אם בוטים, חריפים וצורמים, לא נאמרו, אם כן, בחלל ריק. ביסודן וסביבן ניצבו נסיבות יוצאות-דופן, שהיו ידועות לצופה.

יש לקבל את דעתו של בית המשפט המחוזי, כי "הדברים האלה, בצירוף התנהגותו ודעותיו של המערער כפי שהוכחו בפני בית המשפט קמא, יכולים להביא אדם למסקנה אליה הגיע המשיב, כי דעותיו של המערער דומים או מזכירים את האידיאולוגיה הנאצית". ועוד הוסיף: "מסקנה זו אינה המסקנה היחידה האפשרית, היא גם לא בהכרח מסקנה הגיונית, וגם אינה חייבת להתפרש על כל ההיבטים המאפיינים בעיני האדם הסביר את מושא הביטוי 'נאצי'. די לה למסקנה זאת שתשקף את דעתו הסובייקטיבית של המפרסם שיש לה עיגון כלשהו בעובדות".

אשר על כן, במאזן הכולל ובהתחשב בנסיבות המיוחדות של המקרה, עומדת למשיב הגנת הבעת הדעה בתום-לב ודין הערעור להידחות.

כב' השופטת א' פרוקצ'יה: השוני בין גישתו של השופט ריבלין לגישת הש' פרוקצ'יה נעוץ במשקל היחסי הניתן לערכים המתמודדים ולמיקומה של נקודת האיזון ביניהם. השוני טמון, בעיקרו, בהערכת משקלו של ערך השם הטוב של האדם ומעמדו האמיתי במדרג זכויות האדם כחלק מכבוד האדם. הוא נעוץ בתפיסת היחס בין חשיבות זכותו של הפרט להגנה על כבודו, לבין חופש הביטוי שנועד להגשים ערכי הגנה על הפרט ועל הכלל כאחד.

משקלם היחסי של הערכים הנוגדים, כשהם מיושמים על נסיבותיו של מקרה זה, מביא, למסקנה כי הביטויים הפוגעניים שהשמיע המשיב במסגרת השיח הציבורי מפרים את איסור לשון הרע ואינם חוסים בצל אחת ההגנות המוכרות שיסודן בהגנה על חופש הביטוי. באמירות אלו יש לשון הרע. תוכנן עלול להשפיל, לפגוע ולבזות אדם בהיבט הסובייקטיבי והאובייקטיבי כאחד. מתקיימים בהן תכנים של לשון רע, ויסוד "הפרסום", הנדרשים לגיבושה של עוולה אזרחית על פי החוק. השמעתן בפרהסיה, במסגרת תכנית טלויזיה רבת משתתפים, החשופה לצפייתם של רבבות צופים בעת צפיית-שיא בשעות הערב, מחמירה את הפגיעה באורח משמעותי.

המושג "נאצי" בעידן שלאחר מלחמת העולם ושואת יהדות אירופה מבטא בעיני אדם בן-תרבות את התגלמותה של החייתיות שבאדם. למושג זה משמעות בעלת עוצמה שלילית ייחודית בעיניו של יהודי כפרט, ובעיניה של החברה בישראל שקמה על הריסות יהדות אירופה שהושמדה בשואה. השימוש במונח "נאצי", נושא עמו משקע שלילי טעון ביותר כשהוא מושמע בישראל בהקשר זה או אחר כלפי אדם, או גוף, או לצורך תיאור תופעה המתרחשת בחברה. בתי המשפט בישראל על ערכאותיהם השונות השקיפו בעבר על ייחוס תכונות נאציות לאדם כלשון הרע. הכינוי "נאצי" נתפס כך לא רק בעיני הנפגע בלבד, אלא גם במושגי האדם הסביר, המשקף את התייחסות הציבור למטען שביטוי זה נושא עימו. הביטויים "מלוכלך" ו"קטן" שנתווספו להתבטאויותיו של המשיב כלפי המבקש הוסיפו מימד של פגיעה וביזוי.

ההתבטאויות הפוגעניות בהן כינה המשיב את המבקש שודרו במהלך תוכנית טלוויזיה רבת תפוצה; הדברים הגיעו לאוזניהם ולעיניהם של רבבות. מדובר, על כן, בפרסום לשון הרע שטיבו, על פי תוכנו, כמו גם עיתוי השמעתו והיקף תפוצתו בפני ציבור נרחב מעצימים עד מאד את עומקה של הפגיעה. משקלם המצטבר של הכינויים בהם כינה המשיב את המבקש, העיתוי והנסיבות בהם נאמרו, מהווים פרסום לשון הרע שתוכנם משפיל ומבזה ומתקיימים בהם תנאי ההגדרה של "לשון הרע" בסעיף 1 לחוק.

ניתן לטעון כי האמירות "נאצי" "קטן" "מלוכלך" שהמשיב השמיע כלפי המבקש בפני רבבות צופים ניתנות להגדרה כ"הבעת דעה" על התנהגות הנפגע בקשר לענין ציבורי, ועל אופיו, מעשיו או דעותיו במידה שהתגלו באותה התנהגות, וזאת במובן ההגנה שבסעיף 15(4) לחוק. אולם גם כך, אין אמירות אלה חוסות תחת הגנת תום הלב המוקנית למפרסם. הטעם לכך הוא כי במשיב מתקיימת חזקת העדר תום הלב בפן השלילי של מושג זה, כאמור בסעיף 16(ב) לחוק; מנגד, לא מתקיימת בו חזקת תום הלב בהיבטה החיובי, כמובנה בסעיף 16(א) לחוק. המסקנה המתבקשת מכך היא כי אמירותיו הפוגעניות של המשיב אינן חוסות בצל הגנת תום הלב הקבועה בחוק.

חזקת תום הלב בהיבטה החיובי מחייבת הוכחה כי "הפרסום לא חרג מתחום הסביר באותן נסיבות". בהיבטה השלילי, קובעת החזקה כי הפוגע נתכוון על ידי הפרסום "לפגוע במידה גדולה משהיתה סבירה להגנת הערכים המוגנים" שלתכליתם נועדה הגנת הבעת הדעה. תחום הסביר נשקל כענין נורמטיבי, ונגזר מהשאלה האם קיים מתאם סביר בין אופי הפרסום הפוגעני על רקע הנסיבות שברקעו, לבין היקף הפגיעה שנגרמה, המצדיק מן הבחינה הנורמטיבית-ערכית הכרה בפרישת הגנת תום הלב על האמירות שנאמרו.

מהותן האמיתית של האמירות הפוגעניות אינה ביקורת עניינית על האידיאולוגיה של המבקש וחברי תנועתו, ועל פעולותיהם למימוש רעיונות אלה. עיקרן בפגיעה במבקש במטרה לבזותו ולהשפילו. הן נתקבלו והובנו כדברי נאצה אישיים קשים, שאין דבר בינם לבין ביקורת, נוקבת ככל שתהיה, על השקפותיו והתנהגותו. הן הוטחו במבקש בלא קנטור והתגרות מצידו. ככאלה, אמירות אלה, בוטות ככל שהיו, לא קדמו באופן אמיתי את תכלית חופש הביטוי במשמעותו האמיתית, אלא שיקפו רוח של אלימות מילולית פוגענית שלא היה בה כדי לקדם את תכליות השיח הציבורי.

הפגיעה בכבודו האנושי והאישי של המבקש מהאמירות שהוטחו כלפיו היא פגיעה עמוקה. בראש וראשונה, נסבה הפגיעה על תוכן האמירות הפוגעניות. נסיבות אמירתם של הביטויים הפוגעניים בענייננו מוסיפה עוצמה משלה לפגיעתם הקשה במבקש. גם אם נאמר כי התכנית "פופוליטיקה" מוכרת בציבור כתכנית בעלת סגנון פתוח, גלוי, וקולני לעיתים, המבקשת להביא לציבור מגוון עמדות והשקפות הרווחות בחברה, ולעיתים קרובות מושמעות בה עמדות קיצוניות, הרי גם התבטאויות הנשמעות במסגרתה, כפופות לכללי מסגרת של שמירה על כבוד האדם ושמו הטוב. בנוסף, המשיב חזר על הביטוי "נאצי קטן" ביחס למבקש בראיון שהתפרסם עמו בעיתון "מעריב" זמן מה לאחר שידור התכנית. כמו כן, הוא סירב להיענות לפניית ערכאות שיפוט השונות שדנו בעניין, אשר פנו ובקשו את התנצלותו. האיזון בין ערך חופש הביטוי לבין ערך כבוד האדם ושמו הטוב מביא בנסיבות מקרה זה, להעדפת הערך האחרון ולשלילת הגנת תום הלב מהמשיב.

היחס בין משקלו של הפרסום, גם בהינתן עוצמת חשיבותו של הביטוי הציבורי, לבין עוצמת הפגיעה בשם הטוב של הנפגע, נותנת משקל מכריע לערך האחרון. מזווית האיזון הערכי, ניתן לומר כי הפגיעה בשמו הטוב של המבקש לא נעשתה לתכלית ראויה, ולא עמדה במבחן המדתיות. הפגיעה סטתה ממתחם חופש הביטוי הניתן לצורך השגת תכליותיו. כאן התכלית לא היתה ראויה, והמידה לא היתה ראויה. בנסיבות אלה לא ניתן לומר כי הפרסום מצוי במתחם הסבירות, ולכן לא מתקיימת בפוגע חזקת פרסום שנעשה בתום לב.

שמו של אדם, המעורב בענייני ציבור, החשוף בעמדותיו ובהתנהגותו לביקורת נוקבת ככל שתהא, אינו הפקר, וכבודו אינו נתון למירמס, ואין חירות לנאצו ולהלום בו בדרך החורגת מתחום הסביר גם בתחומי חופש הביטוי בשיח הציבורי. גם אם המבקש מהווה מושא לביקורת קשה בעיני רבים הן בשל האידיאולוגיה בה הוא מחזיק, והן בהתנהגותו ליישום רעיונותיו הפוליטיים, הוא זכאי להגנה על כבודו ועל שמו במידה הראויה בגבולות החוק. יש, איפוא, לקבוע כי בהתבטאויותיו של המשיב יש משום הוצאת לשון הרע על המבקש, וכי התבטאויות אלה אינן חוסות בצל הגנות החוק. לפיכך, חלה על המשיב אחריות אזרחית בגין ביצוע עוולה אזרחית על פי סעיף 7 לחוק.

אשר לשאלת הפיצוי - יש לתת משקל מסוים לרקע שממנו בא המערער, ולתדמית הציבורית הנלווית לאישיותו. המערער היה בשעתו חבר בתנועת "כך" שהוצאה מחוץ לחוק בשל קווים גזעניים שדבקו באידיאולוגיה בה החזיקה; על פי דבריו, הוא לא התנתק מהאידיאולוגיה של "כך", והוא ממשיך לדבוק בה, גם אם במסגרת תנועה פוליטית אחרת. למערער עבר פלילי הקשור בפעילות פוליטית בלתי חוקית בהקשרים שונים. דעותיו והתנהגותו הם מושא לביקורת קשה בחוגים ציבוריים רחבים, האמונים על תפיסה חוקתית של זכויות אדם.

הרקע האידיאולוגי ממנו בא המערער, אשר טמונים בו זרעי רעיונות גזעניים, ומעורבותו בהפגנה האמורה שכללה מערך התרסה חמור כנגד ראש הממשלה, הם שתרמו להתבטאויותיו הפוגעניות של המשיב. אין בכך כדי לטהר את הפגיעה ולהכשירה; עם זאת, יש בכך כדי להקהות באורח מידתי את חומרתה וקשיותה. גם אדם ששמו הוכתם בשל התנהגותו, דעותיו, והרקע ממנו בא, זכאי לכך ששמו לא יושחר בלא הצדקה. עם זאת, היקפה של הפגיעה נאמד, בין היתר, בהתחשב בתדמיתו של אותו אדם בעיני הציבור, ויש להתחשב בכך גם בענייננו.

בנסיבות הענין, ועל רקע מכלול השיקולים הנוגדים שפורטו לעיל, יש לחייב את המשיב לשלם למבקש פיצוי כספי בלא הוכחת נזק, בשיעור 15,000 ש"ח.

כב' הש' ע' ארבל: הגנת הבעת הדעה אינה עומדת למשיב מהטעם שאין בדברים הבעת דעה וככל שקיים בהם יסוד שכזה, הרי שהוא אינו מובחן מהיסוד העובדתי שבדברים. בנוסף, אין לראות בדברים משום ביקורת עניינית, גם אם חריפה, על המערער והתנהלותו אלא אמירות שמטרתן העיקרית לבזות את המערער ולהשפילו. מדוע זה יפרוש החוק את הגנתו על התבטאויות אלה, משאין בהן לקדם תכלית מהתכליות העומדות ביסודו של חופש הביטוי. משכך, יסוד הבעת הדעה אינו מתקיים בדברים שאמר המשיב ולפיכך איני רואה צורך להידרש ליתר יסודות ההגנה, ובפרט לחזקת תום הלב.

הדברים שהטיח המשיב במערער הם קשים ופוגעים. הם ננעצים כחץ מורעל בכבודו של אדם. יחד עם זאת, כאשר באים אנו לאמוד את הפגיעה בכבוד שבעטייה ייפסקו הפיצויים, לא ניתן להתעלם מכך שהמערער מוכר בציבור משך שנים רבות כמי שמזוהה עם עמדות גזעניות. הוא עצמו לקח חלק בהפגנה בה הוצג ראש הממשלה המנוח במדי קצין נאצי וסירב לגנות הדבר. כך גם, בחקירתו בבית משפט השלום הוא סירב לגנות מעשי רצח של ערבים על ידי קיצוניים ואף לא שלל את השימוש בכינוי הגנאי שהוטח בו כלפי מי שלשיטתו ראויים לו, וזאת בהתייחס לכינויו של חבר הכנסת אחמד טיבי "נאצי". בנוסף, העובדה שהדברים נאמרו במהלך דיון שהיה שזור באמירות פוגעניות ומתלהמות, כאשר למערער האפשרות להגיב על הדברים, מקהה אף היא במידת מה מעוקצם של הדברים.

בהתחשב בשיקולים אלה, ובשים לב למטרות הפיצוי, יש לחייב המשיב לשלם למערער פיצוי בסך 1 ש"ח בגין הפגיעה בשמו הטוב.

הערעור התקבל על פי דעתן של הש' א' פרוקצ'יה וע' ארבל ושיעור הפיצוי יעמוד על 1 ש"ח כפי שפסקה השופטת ע' ארבל.