נזיקין/תביעה בגין שימוש בכינויו של אדם/מחוזי

עובדות וטענות: בשלהי שנת 2003, החליטה חברת הביטוח "אישי ישיר" (להלן: נתבעת 3) לצאת במסע שיווק רחב היקף לשירות הישיר – השירות הטלפוני של החברה. בסופו של יום, מבין כל ההצעות שקיבלה נבחרה ההצעה של הנתבעת 1 - משרד הפרסום אדלר, חומסקי & ורשבסקי, לפיה המסר אשר מועבר בפרסומת הינו שברגעים הקשים יש על מי לבטוח – על חברת הביטוח שמספר הטלפון שלה הינו 9 מיליון (9000000). לשם העברת המסר, לוהק לפרסומת השחקן משה איבגי (נתבע 4), מבכירי השחקנים בארץ, כשהוא מגלם דמות בשם "דוד הכי טוב" מאחר שלהשקפתו, הפרסומית, הכל "הכי טוב" כי ניתן תמיד לסמוך על חברת הביטוח אישי ישיר – תשעה מיליון.

כחצי שנה לאחר עליית מסע הפרסום לאוויר, הגיש מר דוד דבש (להלן: התובע) תביעה, כנגד חברת הביטוח, כנגד משרד הפרסום, כנגד עובד לשעבר של משרד הפרסום, מר יניב קציר (נתבע 2) וכנגד איבגי. בתביעתו טען כי כבר כשני עשורים הוא מוכר בשם "דוד הכי טוב", זהו שמו, זהו כינויו וזה קונספט חייו. לדבריו, הוא אמן, אשר לו יצירות רבות, הן שירים והן סיפורים, איתם הוא מופיע כבר כ- 20 שנה בשם זה. עוד טען מר דבש, כי הנתבעים ידעו על קיומו, ועל כן השימוש אשר נעשה בשמו, בכינויו, בסיפוריו ובדמותו, הינו שימוש המפר את זכות היוצרים שלו ופוגע בזכויות נוספות הקנויות לו על פי הדין. לדבריו, דרך חייו, תפיסת עולמו, מהותו ויצירותיו מבוססות על הצירוף היחידני "דוד הכי טוב".

מבחינה עובדתית, טוען התובע, כי הקמפיין נעשה ביודעין, על בסיס שמו, דמותו, כינויו ואישיותו. לדברי התובע, במהלך שנת 2003, בעת גיבוש הקמפיין, נזכר קציר, שהיה גורם דומיננטי מאוד בשלב זה, בסיפור מלפני 15 שנה שסופר לו על ידי דודו (להלן: מר סמחי) אודות הופעת התובע בפני חיילי מילואים, ועל בסיס סיפור זה הומצא הקמפיין.

לדבריו, הוכח כי הנתבעים ידעו על קיומו, או לפחות היה עליהם לדעת על קיומו. עוד מוסיף הוא, כי, כנהוג בענף הפרסום, חלה חובה על הנתבעים לבקש את רשותו לשימוש שעשו בשמו.

בפן המשפטי, טוען התובע כי נפגעה זכות הפרסום שלו. כן נטען, כי הפך למטרה לבוז וללעג בקרב מכריו, ומכאן קמה לו זכות לפיצוי בגין הפרת חוק איסור לשון הרע.

דיון משפטי כב' הש' י' שפירא: הפרת זכויות יוצרים: שתי המשוכות אשר על התובע לעבור בדרכו להוכחת קיומה של זכות יוצרים ביצירה שאינה אומנותית, הינן הוכחת היצירתיות והמקוריות. בפסיקה סוכמו המבחנים לעניין זכויות היוצרים (ע"א 513/89 Interlego A/S נ' Exin - Lines Bros S.A). נקבע, כי "(1) הביטוי לגביו מתבקשת הגנת זכות יוצרים צריך לעמוד בתנאים הבאים: צריך שיהיה, לפחות בחלקו, מעשה ידי אדם; הוא צריך ללבוש חזות ממשית; הוא צריך להיות תוצר של השקעה מינימאלית של משאב אנושי כלשהו; יצירתו צריך שתיעשה תוך שימוש מינימאלי של יצירתיות מקורית, כאשר "מקורית" פירושה שהיצירתיות היא פרי עמלו הרוחני של היוצר, אך לאו דווקא שהיא מהווה חידוש על פני יצירות קיימות; על היצירתיות המחשבתית ללבוש צורת ביטוי ולא רק רעיון העומד מאחוריו; (2) בחינת מקוריות היצירה צריכה להתמקד בשלב גיבוש הביטוי ולא בשלב המוצר המוגמר; (3) יש להבחין בין בדיקת מקוריותה של יצירה המתבססת על יצירה קודמת ספציפית לבין בדיקת מקוריותה של יצירה העושה שימוש רק באלמנטים כלליים".

כך יש לבחון האם שמו, כינויו וקונספט חייו של התובע, הינם יצירות המוגנות על ידי דיני זכויות היוצרים, משמע – האם הן עונות לשם 'יצירה' והאם הן יצירותיו המקוריות של התובע.

יש לבחון את זכות היוצרים במבחן כפול. האחד, כמכלול – האם, בהתעלם מרכיבי היצירה, ניתן לומר כי היצירה בכללותה הינה מקורית ויצירתית. השני, בחינת הפרטים – האם, בהתעלם מהיצירה בכללותה, יכול כל חלק וחלק ביצירה לעמוד בפני עצמו ולהצדיק את ההגנה הניתנת ליצירה.

הפגיעה כמכלול: לדברי התובע, דמותו אינה רק כינויו, שיריו או סיפוריו. לדבריו, דמותו ודרך חייו, הכוללים את כל הנ"ל, מהווים את מימוש הרעיון המקורי הגלום ב"הכי טוב". משמע, חלה הגנה על הקונספט של חייו. הנתבעים טענו, כי "קונספט" במהותו הינו רעיון, ופקודת זכויות יוצרים קובעת כי רעיון אינו מוגן על ידי זכויות יוצרים. כן נטען, כי בכל מקרה לא הוכח קונספט ייחודי. לדבריהם, מהעדויות שהובאו בעניין עלה בבירור, כי הרעיון של ביטחון שהכל הכי טוב, הינו עקרון ידוע ומהווה בסיס בתורת חסידות ברסלב.

הן פקודת זכויות יוצרים והן הפסיקה קובעים, כי לא ניתן לרכוש זכויות יוצרים ברעיון כי אם רק במימושו. על אף זאת, קובע בית המשפט, כי ניתן לרכוש זכויות בקונספט. הפרשנות הדווקנית, מילונית, אשר נתנו הנתבעים למושג קונספט אינה מתאימה בענייננו. כוונת התובע, על אף שלעיתים השתמש במונח "רעיון" על מנת להסביר את דרכו, אינה כהבנת הנתבעים. בענייננו, המשמעות אשר ניתנת למילה "קונספט" הינה רחבה, ומשמעותה דרך חיים אשר מממשת רעיון, ובמילים אחרות – בדמותו.

מכאן עולות שתי שאלות. האם מימוש רעיון באופן של דרך חיים, משמע, קיומה של דמות ייחודית, יוצר זכויות יוצרים, ואם כן – האם במקרה דנן, אכן ישנה דמות הראויה להיות מוגנת בזכויות יוצרים.

ברע"א 2687/92 דוד גבע נ' חברת וולט דיסני נקבע, כי לא ניתן לרכוש זכות יוצרים בדמות אמיתית אלא רק בדמות דמיונית, בין אם היא מצויירת ובין אם היא מגולמת על ידי אדם. משכך, בקשתו של התובע, כי דרך חייו תוכר כיצירה מוגנת, הינה מתיחת ההגדרה יתר על המידה. דרך חייו של אדם אינה יצירה, אף אם ייחודית היא. משכך, נדחתה טענתו, לפיה קנה התובע זכויות יוצרים בדמותו, כמכלול. שמו וכינויו של התובע: אין חולק כי שמו של התובע הינו דוד דבש. כן אין חולק, כי לא נעשה שימוש בשם דוד דבש. לטענת התובע הכינוי אשר מוגן בזכויות היוצרים הינו "דוד הכי טוב", והוא מוגן מכוח היות הדמות יצירה דרמטית, כדרישת הפקודה.

נקבע, כי שאלת הכרת התובע אינה תנאי כאשר עסקינן בזכויות יוצרים. לשיטת בית המשפט, עפ"י סעיף 4 לפקודה פרסום היצירה אינו תנאי לקיום זכות היוצרים, אלא די בקיומה ובהיות המחבר אזרח או תושב ישראל. כמו כן, בפסיקה נקבע (פס"ד אינטרלגו) כי התנאים להיווצרותה של זכות יוצרים הינם: היות היצירה 'יצירה'; אשר יש בה מימד של חותם אישי – מקורי. תנאי הפרסום/המוניטין אינו נמנה על תנאי זכות היוצרים.

כאמור, דמותו של התובע, המהווה מימוש של דרך חיים, אינה יכולה להיות מוגנת בזכויות יוצרים, מאחר שהינה דמות אמיתית – השאלה היא, האם הוא רכש זכויות יוצרים בשיריו וסיפוריו.

אשר לסיפוריו - התובע השכיל להוכיח קיומם ותוכנם של שלושה סיפורים. סיפורים אלו הינם פרי עמלו של התובע והם יצאו מגדר ה'רעיון'. בית המשפט אף שוכנע כי סיפורים אלו סופרו לקציר ע"י דודו. מעבר לזה, העניין שמצא קציר בסיפור של דודו היה הדרך להיות אופטימי כנגד כל הסיכויים. היינו, דרך חייו של התובע המבוטאת באמצעות סיפוריו.

אשר לטענה כי השימוש במילים 'הכי טוב' הינו שימוש במטבע לשון שגורה, כדוגמת הפרסומת "יותר טוב ג'ל, הכי טוב אדג'" ופרסומות אחרות. נקבע, כי בפרסומות אלו השימוש במילים 'הכי טוב' הינה במשמעות השוואתית. לעומת זאת, במקרה דנן, התובע אינו עושה שימוש השוואתי כי אם שימוש שולל – הוא שולל את התקיימות הרע. זה גם השימוש אשר נעשה על ידי הנתבעות במקרה דנן. משכך נקבע, כי התובע הוכיח את התקיימות תנאי היצירה באשר למלל של שיריו, ובראשם ביצירת הדגל שלו – "הכי טוב".

הנתבעים טוענים, כי אף אם יוכח כי סופרו סיפורים אלו, הרי שלא ניתן לרכוש בהם זכויות יוצרים לאור אי התקיימות דרישת הקיבוע המצויה בסעיף 35 לחוק זכויות יוצרים, 1911. לטענתם, סיפורים אלו לא הועלו מעולם על הכתב. בית המשפט קובע, כי לשיטתו יש להעדיף את דרישת ההוכחה על פני דרישת הקיבוע, שכן דרישת הקיבוע אינה חזות הכל, אלא דרישה פרקטית שנועדה להשלים את העדר הדרישה לרישום פורמלי. על כן, אם מוכח בפני בית המשפט כי ישנה וודאות באשר למהותה של היצירה הנטענת, וניתן להיווכח בנקל בקיומה, אין עוד צורך בעמידה דווקנית על קיבוע היצירה בכתב או בדרך אחרת. כאמור, עלה בידי התובע להוכיח את קיומם ותוכנם של שלושה סיפורים על כן נקבע, כי התובע הוכיח את תנאי היצירה ביחס לסיפורים אלו.

לעניין תנאי המקוריות נקבע בפסיקה (פס"ד גבע), כי דרישת המקוריות אינה כדרישת החדשנות, הנוהגת בענפים אחרים של דיני הקניין הרוחני. די בכך שתהיה רמה נמוכה של ביטוי אישי ביצירה על מנת שיוצרה יעמוד בתנאי התנאי השני – תנאי המקוריות.

הנתבעים טענו, כי אין כל חדש באופן הביטוי של התובע, לדבריהם, ביטוי זה הינו מוכר וידוע ומהווה בסיס רעיוני בתורת חסידות ברסלב. עוד הוסיפו, שדרך זו זהה לתורתם של ר' עקיבא ונחום איש גמזו. התובע, טוען כי אין זה נכון. לשיטתו, הנ"ל דורשים כי כל אירוע הפוקד את האדם הינו לטובה, אף אם הוא 'רע', אולם על פי תורתו, אמונתו, כל אירוע הוא טוב מוחלט.

בית המשפט קובע, כי כעולה מהשירים שהושמעו לו נראה כי הצדק עם הנתבעים. עם זאת נקבע, כי התובע עומד בתנאי המקוריות. יצירותיו הינן בעלות ביטוי אישי, נמוך אבל קיים. נקבע, כי עפ"י עדותו של דודו של קציר, נתבע 2, התובע הותיר את חותמו בליבו, ולא רק בליבו, כי אם גם בלב חבריו מהמילואים, זאת על אף שהיה מפגש אחד בלבד, לפני זמן רב. חותם זה נותר הן באשר לשירו והן באשר לסיפוריו של התובע. די בעובדה זו על מנת לקבוע שיצירותיו של התובע הינן בעלות ביטוי אישי.

ההפרה: הפרת זכויות יוצרים נקבעה בסעיף 2 לחוק והינה עשיית פעולה שיוחדה לבעל הזכות, ביחס ליצירה או חלק ניכר ממנה וללא הסכמת היוצר. כאשר מדובר בעיבוד, במקרים רבים לא קל לקבוע אם אכן היצירה החדשה נגזרת מהיצירה המקורית ונעשתה בהשראתה.

לשם הוכחת ההפרה נדרש התובע להוכיח כי לנתבע הייתה גישה, או הזדמנות לגישה, ליצירתו, וכן שקיים דמיון מהותי בין יצירתו ובין יצירת הנתבע. בניגוד לתנאי הדמיון המהותי, את תנאי הגישה יש לבחון ביחס לכל נתבע בנפרד. במקרה דנן יש לבחון האם לכל אחד מהנתבעים הייתה גישה לביטוי המוגן של התובע, ולאחר מכן תיבחן שאלת התקיימות תנאי הדמיון המהותי ביחס לביטוי עצמו.

אשר לנתבע 2 - קציר, קובע בית המשפט, כי מעדותו אין להסיק כי גרעין הרעיון בא לו מדמותו של התובע, אולם פירוט תוכן הרעיון, התבנית, במקובץ עם יתר העדויות, מזכיר, ולא במעט, את תבניתו של התובע. באם קציר היה אוצר את המידע אשר התקבל מדודו, בראשו, אזי ברי כי לא ניתן היה לקבוע שלנתבעת 1 הייתה גישה כלשהי ליצירתו של התובע דנן. אולם, לא כך הם פני הדברים. כפי שהעידו עדי הנתבעות, העבודה בשלב גיבוש הקמפיין הינה עבודה קבוצתית. ישנו צוות אשר מעלה רעיונות ומגבש את הקמפיין לאורו של התקציר (Brief) אשר ניתן לו. קציר היה שותף מוביל בצוות זה, ומעדותו, ועדויות נוספות עולה כי סיפורו של דודו, מר סמחי, הועלה בשלב גיבוש הרעיון והדמות. משכך, נקבע כי תנאי הגישה התקיים ביחס לנתבעים 1,2 אולם ביחס לנתבעים 3 ו-4 (אישי ישיר ואיבגי בהתאמה) נמצא, כי לא נודע להם על קיומו של התובע עד סמוך למועד הגשת התביעה.

לאור התקיימות התנאי הראשון – תנאי הגישה, יש לבחון האם מתקיים גם התנאי השני – תנאי הדמיון המהותי. מטרתו לבחון האם הגישה הייתה אפקטיבית או לאו. בשלב הזה נבחנת מידת הסבירות של הגישה, בכל מקרה ומקרה לפי נסיבותיו. בבחינת הפרה של זכות יוצרים ביצירה ספרותית, יש לבחון האם ישנה העתקה של הרובד המילולי, וכאשר אין העתקה מלאה, האם ניטל החלק המהותי של היצירה.

מחוות דעתו של המומחה מתחום הטלוויזיה והקולנוע שהובאה מטעם התובע עולה כי ישנו דמיון בשילוב שבין ההשקפה - הכי טוב, לבין אופן הצגתה – סיפור סיפורי חיים. עניין ייחודיות התבנית עלה גם מעדותו של קציר בהסבירו על אופן גיבוש הקמפיין. משכך הוכח, כי תבנית הקמפיין הינה זו הכוללת את תיאור האירוע המצער וההתייחסות אליו, הנחלקת לאמירה שזהו האירוע "הכי טוב" ומתרצת אמירה זו בהצדקה מופרכת. תבנית זו הינה התבנית המדויקת של סיפורי התובע.

כאמור, כאשר עסקינן בהפרה מסוג של העתקה, אזי נדרש שהדמיון שבין שתי יצירות יהא כזה, שאין סיבה להניח כי דמיון זה הוא פרי של מקרה או סיבה אחרת, מלבד העתקה. כאשר מתקיימת דרישה זו הרי שמוכח תנאי הדמיון המהותי. בענייננו, הדמיון הינו מוחלט ולפיכך, הוכחה הפרה לגבי סיפורי התובע.

הנתבעים טענו למספר הגנות. ראשית טענו כי הצירוף "הכי טוב" הינו מטבע לשון אשר לא ניתן לרכוש בו זכות יוצרים. הגנה זו אינה נדרשת במקרה דנן, לאור הקביעה כי הביטוי המוגן הינו המלל של שירו של התובע הכולל שילוב בין "הכי טוב" והמחשתו באמצעות סיפורים ואנקדוטות. כן נקבע, כי השימוש אשר נעשה בצירוף "הכי טוב" אינו במובן המקובל. המשמעות במקרה דנן אינה משמעות השוואתית, אלא משמעות השוללת את הרע.

הנתבעת 3, אישי ישיר, טענה אף להגנת תום הלב הקבועה בסעיף 8 לחוק. בעניין זה נקבע (ע"א 2312/02 ארנולד דרוק נ' סוניה דנציגר), כי "...החוק עצמו אינו 'תמים' והוא יודע להבחין בין תמימות להיתממות. הוא פוטר רק את זה שבתאריך ההפרה לא ידע ולא היה לו יסוד נאמן לחשוד שקיימת זכות יוצרים ביצירה". טענה זו, של תום הלב, זהה למצב בו לא מתקיים תנאי הגישה, הנ"ל. משכך, לאור הקביעה, כי בהתייחס לנתבעים 1,2 התקיים תנאי הגישה בענייננו, אולם, ביחס לנתבעים 3,4 לא הוכח תנאי זה עד מועד קבלת מכתב הדרישה, יש לקבוע כי באשר לאחרונים חלה הגנת תום הלב עד המועד הנ"ל. לעומת זאת, להגנה זו כלל אין תחולה באשר לנתבעים 1,2.

עשיית עושר ולא במשפט: על מנת שיזכה בתביעה בעילה זו על התובע להוכיח את היסודות הקבועים בסעיף 1 לחוק עשיית עושר ולא במשפט, תשל"ט-1979: התעשרות (קבלת נכס, שירות או טובת הנאה), שההתעשרות באה לזוכה מן המזכה ושההתעשרות באה לזוכה שלא על פי זכות שבדין.

ברע"א 5768/94 א.ש.י.ר יבוא ייצור והפצה נ' פורום – אביזרים ומוצרי צריכה בע"מ נקבע עוד, כי בדיני קניין רוחני יש להוכיח יסוד נוסף והוא התנהגות פסולה שנגועה בחוסר תום לב, או תחרות בלתי הוגנת מצד הנתבע.

התובע העיד כי הוא אינו פועל לשם רווח. גם עדיו העידו כי הוא לא מוזמן להופיע אלא בכל פעם הוא צץ במקום כלשהו ומקיים את הופעתו. אולם, הם אף העידו, שלעיתים היה מוכר קלטות וחוברות שלו ושאקו"ם פנו אליו על מנת להסדיר את עניין התמלוגים – משמע, הוא היה זכאי לתמלוגים. מכאן, מסיק בית המשפט כי התובע עשה שימוש מסחרי ביצירותיו, אף אם באופן מצומצם. על כן, התעשרות הנתבעים נובעת משימוש שנעשה בקניינו הרוחני של התובע. הנתבעים עשו שימוש בנכס של התובע, והתעשרו כפועל יוצא מכך.

כאמור, על התובע להוכיח אף את קיומו של ה'יסוד הנוסף', הלוא הוא העדר תום הלב או קיומה של תחרות בלתי הוגנת מצד הנתבע. לעניין זה נקבעו מבחני עזר, ובין היתר, המבחן האם מדובר בהעתקה שיטתית שהושקע בה עמל רב וכן המבחן האם קיימות חלופות סבירות לייצור מוצר דומה. בענייננו מתקיימים שני המבחנים הללו. כמו כן, כאמור, נתבעים 3,4 לא ידעו על קיומו של התובע עד שליחת מכתב הדרישה. משמע, עומדת להם חזקת תום הלב ומכאן, שבעניינם, לא מתקיים תנאי היסוד הנוסף, עד למועד האמור. לפיכך, באשר לחיובים הנובעים מעילת עשיית עושר ולא במשפט מתקבלת התביעה. היקף ההשבה יקבע בשלב הוכחת הנזק.

הפגיעה בזכות הפרסום: זכות הפרסום סווגה כעילה הנובעת מדיני עשיית עושר ולא במשפט והיא נועדה על מנת ליתן מענה לזכות הרכושית של האדם במאפייניו הייחודיים. התובע טוען כי הנתבעים עשו שימוש בדמותו, בשמו ובכינויו, ובכך פגעו בזכות הפרסום שלו.

נקבע, כי אין לפרש זכות זו בצמצום ואף אם מדובר בזכות מעין קניינית הרי שיש לדון בה בראי חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, המעניק הגנה אף לקניינו של האדם.

התובע הוכיח על ידי עדיו כי התקרא 'דוד הכי טוב' או 'הכי טוב'. אכן, מרבית עדיו של התובע הינם חבריו ואלו הגרים בקרבתו, אולם משקל משמעותי ניתן לעדותו האמינה של ה'מומחה למגזר החרדי', אשר העיד כי התובע מוכר בכינוי זה – הייחודי לו, במגזר החרדי ובקרב חסידות ברסלב. בהמשך עדותו, מציין מר זילברשלג כי התובע אף מוכר בקרב באי חצרות רבנים וקברות הצדיקים.

מאחר שכינויו של התובע עונה להגדרה של מאפיין ייחודי, מתקיים מבחן הייחודיות, העומד בבסיס היקפה של זכות הפרסום. עם זאת, על אף שהתקבלה הטענה כי קיים עניין ציבורי סקטוריאלי באשר לתובע, משמע – קיים מוניטין בתחומו, עדיין, יהיה עליו להוכיח בבוא העת את ערכו הכלכלי של העניין הציבורי הזה.

משכך, הוכיח התובע את יסודות עילת הזכות לפרסום.

חוק איסור לשון הרע: הבירור האם הביטוי הינו משפיל, פוגע או מבזה, נעשה בהתאם לסטנדרט אובייקטיבי של האדם הסביר. בחינת האדם הסביר אינה חייבת להיות כללית אלא יכול ותהיה אף מגזרית. כאשר הפגיעה הינה מגזרית, אזי גם בחינת האדם הסביר הינו האדם הסביר המגזרי. יודגש, כי עבירה על חוק איסור לשון הרע אינה עבירת כוונה כי אם עבירה תוצאתית.

הדיון בביטוי אשר בגינו מתנהל הליך על פי חוק איסור לשון הרע נעשה בארבעה שלבים:

בשלב הראשון יש לבחון מה משמעות הביטוי. בעניין זה אין חולק שהשימוש שנעשה בביטוי "הכי טוב" נועד על מנת ליצור תחושת ביטחון. בניגוד לתחושת הביטחון אותה משייך התובע לאמונה ולביטחון באל, הרי שמטרת הנתבעים הייתה ליצור תחושת ביטחון בחברת הביטוח. הביטחון, לעיתים אף המופרך, הוא המשמעות אשר הן התובע והן הנתבעים נתנו לביטוי "הכי טוב".

בשלב השני נבחן הביטוי לאור תכליתו של החוק. כחלק משלב זה, שומה עלינו לבחון האם השימוש אשר נעשה בשם הינו שימוש מבזה על פי אמת המידה של האדם הסביר המגזרי. בעניין זה שוכנע בית המשפט, כי המשמעות ההפוכה לחלוטין אשר ניתנה לביטוי על ידי חברת הביטוח, הביאה לכך כי התובע נפגע במגזרו. סביבתו לא טעתה לחשוב כאילו מדובר בתובע, אולם חשבו כי מכר את אמונתו. זאת ניתן ללמוד אף מהרצון העז של ה"אנשים" שסביב התובע, לעודדו להגיש תביעה זו. רצון זה כמוהו כנקמה על הפגיעה בעיקרי אמונתו של התובע.

בשלב השלישי נבחנות ההגנות המוקנות בחוק לנתבע. בענייננו, הגנת סעיף 15 לחוק איסור לשון הרע – הגנת תום הלב. הסעיף קובע מספר אפשרויות, בהן תוכר הגנת תום הלב: הנתבע לא ידע על קיום הנפגע; הנתבע לא היה חייב לדעת על קיום הנפגע; הנתבע לא ידע, או לא היה חייב לדעת, על הנסיבות שמהן משתמעת לשון הרע; הנתבע לא ידע, או לא היה חייב לדעת, על התייחסות משמעות לשון הרע לנפגע.

לאור העובדה כי הלשון הרע הנטענת הינה מגזרית, ואינה מוכרת בסקטור ממנו באים הנתבעים, הרי בנסיבות העניין, הנתבעים לא ידעו ואף לא היה עליהם לדעת כי במעשיהם הינם פוגעים בשמו הטוב של התובע. דברים אלו תקפים ביחס לכל הנתבעים. בנוסף לכך, הפצת הקמפיין נעשתה כמקובל בענף, וללא חריגה בלתי סבירה. מכאן, על פי הוראות סעיף 16 לחוק איסור לשון הרע, חזקה על הנתבעים כי פעלו בתום לב, והגנה זו תעמוד לימינם בתביעה בעילת לשון הרע. אף לפי סעיף 17 לחוק הקובע כי הגנת תום הלב לא תוכר כאשר התובע דורש מהנתבע לפרסם ברבים תיקון או הכחשה וזה לא עושה כן, קיימת הגנה לנתבעים.

התובע לא דרש את הפסקת השידורים מהטעם שהם פוגעים בכבודו או בשמו, אלא דרישתו המפורשת הינה דרישה כספית הנובעת משימוש מפר ביצירותיו. ברי כי דרישה זו אינה עומדת בתנאי סעיף 17 לחוק איסור לשון הרע, על כן אינה שוללת את הגנת תום הלב.