חוקי אבל מסריח. במדינה בה הנשיא הואשם באונס, שר המשפטים במעשה מגונה, שר המשטרה בקידום קצינים ממרכז הליכוד וביותר מ-60 מינויים פוליטיים בשנתיים, כשר לאיכות הסביבה (איכות, אמרנו?) קשה להפתיע את העיתונות, אבל ממש קשה.

אבל הבוקר היו מי שהצליחו להפתיע אותי.

עיתונות (אם בעיתון המודפס או ברדיו, טלוויזיה, איטנרנט) הפכה לאחד מהזירות התחרותיות ביותר שיש בעולם העסקי. כולנו - עיתונאים, עורכים, מוציאים לאור, מנסים להגיע בכל יום ובכל שעה לידיעה שהמתחרים טרם הצליחו לשים עליה יד. התחרות הפרועה בינינו הפכה אותנו לעיוורים לא פעם, לצורך בחשיפה ראויה של הדרך בה אנו מתנהלים. אני אומר אנו, כי אין כלי תקשורת במדינה שלא עושה טעויות, במקרה הטוב, והטעיות במקרים הרעים בדרך לידיעה או הכתבה הבאה שנגיש לכם - הקוראים.

לפני שניגש לסיפור של הבוקר - יאמר לזכות העיתונות הישראלית, כי רוב הפעילות בה היא חוקית, כלומר, כזו העומדת במבחן החוקיות המשפטית הטהור. אולם המצב ההולך ומחריף של תחרות עזה בין כלי התקשורת - והעובדה שרוב החומר שעיתונות מפרסמת כיום מגיע מאנשי יחסי ציבור, יועצי תקשורת ודוברים לכל העיתונאים בצורה שווה, משאיר אותי לא פעם פעור פה לנוכח כמות ההטעיות שמבוצעות בעיתונות - בשם התחרות, בשם הצורך לנצח. חוקי, אבל מסריח.

בלעדי? ראשוני? לפני כולם? אפשר להתנגח בעניין הרלוונטיות של פרסומים מסויימים. כלומר, אפשר למשל להתווכח על שאלות כמו: "עד כמה זה רלוונטי לחשוף את משכורות של מנהלי הכספים של חברות ציבוריות?", או: "כמה מעניינת באמת העובדה שמנכ"ל שכיר כלשהו קיבל מכונית יקרה חדשה?". אך אין וויכוח בעניין הצורך בלעשות את זה כמו שצריך. כלומר, לומר את האמת - גם אם "הפסדנו" בתחרות מול העיתון, האתר או הערוץ המתחרה.

כל עיתונאי זב חוטם יודע, כי הקורא יעריך אותו מאוד, אם יחשוף בפניו מידע רלוונטי לו - כזה אשר יוכל לשמש אותו כדי לקדם את מטרותיו. על אחת כמה וכמה, צפוי כי הקורא יחשוב טובות על העיתונאי אם יוכל "להשיג" עבורו את המידע לפני כל מתחריו בעיתונים וכלי התקשורת האחרים.

מאחורי הקלעים של העיתונות - בעיקר העיתונות הכלכלית, ניצבים המון אנשים המזרימים לעיתונאים מידע. חלקו חשוב יותר לקוראים, חלקו פחות. חלק ממנו מגיע לבודדים או אפילו לעיתונאי בודד אחד ויחיד ש"זכה" לקבל ידיעה שלא הועברה לאיש מלבדו - זו ידיעה בלעדית. באתרי האינטרנט יש הרי חשיבות גדולה לעובדה שהיינו קודם, כי במקרים רבים אתרים אחרים ירגישו צורך ליידע את הקורא שלהם על הסיפור שכבר פרסם המתחרה ויפרסמו גרסה כלשהי של הידיעה - לעיתים עם תוספות, ולעיתים לא. לכן, מוצמד בחלק מהאתרים לידיעה שהינה באמת בלעדית - תג בצבע אדום עם הכיתוב "בלעדי". ועל זה נאמר: מה שמגיע - מגיע.

כמו כן, לפעמים יעדיפו מסיבות שונות אותם "מקורות" מידע להעביר את המידע לעיתונאי מסויים, לפני שיעבירו אותו לאחרים. לפרסום כזה קוראים בעיתונות - ידיעה ראשונית.

הקוראים אינם יודעים בדרך כלל, כי חלק לא קטן מהחומר מגיע אל העיתונות מאותם מקורות באותה השעה. לכן, לא פעם (בעיקר באתרי אינטרנט חדשותיים וכלכליים) - עיתונאי זריז שהצליח לפרסם ידיעה אשר הגיעה אליו ממקור שברור כי העביר את החומר גם למתחרים, יצרף לידיעה דיווח, לפיו זו "ידיעה ראשונית", או "פרסום לפני כולם". זהו עניין שבשגרה, המצביע על יעילות המערכת העיתונאית בו עובד אותו עיתונאי.

אך בשם אותה תחרות, הגבולות בין "בלעדי" ו"ראשוני" הולכים בזמן האחרון ומטשטשים מאוד.

אתיקה שמתיקה. הנה כך הבוקר מתקבצים יחד שני סיפורים רעים על הנעשה מאחורי הקלעים של העיתונות בישראל. הבוקר פרסמה כתבת של האתר/עיתון דה-מרקר ידיעה, על כך שמשרד הפרסום של חברת הביטוח מגדל, גייס עבור קמפיין פרסום שלו במגזר החרדי כמה מבכירי העיתונאים החרדיים, ש"ימליצו" בפרסומות על מגדל, כמתאימה ביותר לחרדים בישראל.

עניין מכעיס מאוד, שכן ברור לכולם כי עיתונאי יתקשה לפרסם בעתיד ידיעות המזיקות לחברה שהפכה למשלמת המשכורת שלו (אם יגלה עניין כלשהו שאיננו "כשר" במגדל).

צריך לומר כאן שהכתבת כתבה את החומר שהועבר אליה על ידי אנשי יחסי הציבור של מגדל, וטרחה ודיברה עם אחד מהעיתונאים החרדיים שיופיעו בפרסומות (שלא ממש הסביר מדוע זה נראה לו בסדר). היא אף דיברה עם חברת מגדל וקיבלה ממנה תגובה, לפיה, אין הם משלמים כסף לעיתונאים הללו, אך בהחלט יתגמלו אותם בדרכים אחרות. גם זה יפה. יפה מאוד. הכתבת יצרה כתבה שעניינה כנראה לא מעט קוראים של העיתון-אתר בו היא עובדת. אך כאן מגיע הספין בסיפור.

בדה-מרקר אכן הקדימו את כולם, גם אותי. העיתון פרסם את הידיעה לפני פרסומה ב-Bizportal, אולם למרות שברור כי העיתונאית ידעה שההודעה על הקמפיין הגיעה לרוב כלי התקשרות בתחום הכלכלי בישראל, החליטו בדה-מרקר להתעלם מכך ופרסמו את הידיעה באתר האינטרנט שלהם תחת הסיווג - "בלעדי".